אני מודה לקב"ה על כך אני לא מכיר אישית אף אחד שנהרג, נרצח או נפל במערכה הזאת. אבל לפעמים דברים גם ממעגל שני נוגעים. נוגעים כי אני יכולתי להיות בסיטואציה הזאת במקום הנופל. בגלל איזה קירבה נפשית לצורת החיים של הנופל. בגלל לא יודע מה.
כששמעתי על ינון פליישמן שנהרג זה היה עוד סיפור. עוד חייל נהרג. נורא. אבל לא אישי. ואז אתה מבין מה קרה, שהטנק שלו נפל מצוק. ואז אתה מבין שיכולת גם להיות שם, עם צריח שהתנתק מהטובה ובלי שום אפשרות להתגונן. בנסיעה כמעט "שגרתית" - הכי שגרתית שיש במלחמה. ואז אתה שומע עליו. בן אדם שעשה בדיוק את מה שאני עושה בחיים, רק יותר טוב. תלמיד חכם. איש לבבי. פותח תלמוד תורה. מלמד. מתמקצע בתורה ובחכמה ומפתח אותן הלאה לדור שלנו. ואתה מוצא את עצמך כותב על מישהו שלא הכרת, ששמו לעולם לא שמעת עד לפני יומיים, עם דמעות בעיניים.
"והחי ייתן אל לבו". רציתי לשתף במה אני לוקח לליבי מבית האבל שלו.
קודם כל ברמה האישית. יש לי שאיפות. אני רוצה ללמד. אני רוצה לחדש. אני רוצה לדעת. אני רוצה להתקרב לה׳. אני רוצה להיות איש יותר נעים ומזמין. אני רוצה לאתגר. אבל אני נופל מזה כל הזמן. במקום ללמוד אני מתבטל. במקום לפרגן אני מבקר. במקום לעודד אני מכסח. נכון, אני מתקדם בכל המישורים האלה ביחס לאיפה שהייתי. תמיד מנסה לפחות. התשובה היא אינסופית בגלל שחסרונות האדם הם אינסופיים. בגלל התנודות שיש באישיות ובמעשה. 'והחי ייתן אל לבו' - יהי רצון שה' יתן לי ושכמותי כוח למלא חלק אחד ממיליון של החוסר שהוא השאיר אחריו.
וברמה רחבה יותר. יש לעם ישראל תורה גדולה. תורה אדירה ורבגונית. תורה שקיימת תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם. התורה שהגיעה אלינו התעצבה בזמן, בנסיבות ובמקומות שהיא הדריכה בשום שכל וביושרה.
אבל הזמן שלנו שונה מהזמנים האלה. הוא דורש מאיתנו לחיות בו זמנית עם רגל אחת בתוך המסורת הקיימת, בתוך התורה ספציפית שבפנינו כעת, ועם רגל נוספת בדמיון של האפשרי. היא דורשת לא רק חיקוי לא מחושב של דורות העבר, או אפילו התפתחויות קטנות ומקומיות של מה שהיה. העת הזאת היא העת לחידושים נועזים, של תורה שיודעת להתמודד עם האתגרים של עכשיו ולכוון את עם ישראל אל עתיד ארוך יותר וזוהר יותר מעברו. בבחינת "חדש ימינו כקדם". האתגר הזה דורש אנשים שיודעים לפתוח תלמוד תורה לילדים וגם להעמיק בכל מקצועות החכמה כדי לפקח את העיניים לראות את הנולד. את ינון פליישמן.
האתגר הזה הוא חיי. ממש. בשבילי זה קו העלילה שמחבר בין הרגעים הרבים, עם כל הכישלונות והניסיונות. והחי ייתן אל לבו לדעת את ה' במובן הכי גבוה, רחוק, דמיוני, חדש ואדיר שאפשר. כולנו. מי שעוסק במקצועות התורה וההגות ומי שלא.
מי ייתן והיה לבבי זה לי גם עוד שבוע, עוד חודש, עוד עשר שנים הלאה. כשאני לא זוכר את ינון פליישמן כבר. כשהכאב דועך ואני כבר לא דומע מהתרגשות ומההשראה שהוא נתן. שנשמתו תעלה בזכרוני - גם בלי ששמו יוזכר, כי השכחה שוחקת כל - ותתן לי להניח לבנה אחת בבניין הנבנה בעם ישראל כעת. זכר צדיק לברכה. וכדברי הרלב"ג: "כי תמיד יהיה נוסף ענין הטוב והשלמתו בזכרו".
הכותב הוא בוגר ישיבת מעלה אדומים. חוקר תורני ומתרגם.