כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, נכנס בסערה ארז אשל, קצין בסיירת מטכ"ל, לישיבת חברון החרדית, זעק שהם צריכים להתגייס לצבא, וגרם בכך למבוכה ומהומה בבית המדרש.
בציבור הדתי לאומי, היחס החיובי לצבא אינו מוטל בספק. אדרבה, תלמידי ישיבות ומכינות רבים חזרו ללמוד בבתי המדרש, והמעבר היה להם מורכב - מתודעת מלחמה והתנדבות בקהילה, למצב בו הם מתכנסים לתוך כותלי בית המדרש ומתמקדים בלימוד התורה. הם היו מעדיפים להיות עם חיילינו הגיבורים בחזית הצבאית, ולהיות שותפים למלחמת מצווה אליה כולם חייבים לצאת, אבל אין באפשרותם לעשות זאת כעת.
אמנם אנו יודעים בשכלנו שהתורה חשובה, אך מתקשים לראות כיצד בעת הזו יש בלימוד תועלת למשימה הקריטית ביותר לעם ישראל - הכרעת המלחמה.
איך מתמודדים עם התחושות הללו? האם יש באפשרותנו לראות ולחוות את לימוד התורה כחלק מרכזי מהצלחת המלחמה?
מחלת הגלות והסיכון בגאולה
במשך תקופת הגלות, עם ישראל נרדף ונטבח בלי יכולת ממשית להגן על עצמו. מציאות זו גרמה ליהדות להתמקד בכוחן הסגולי של התורה והתפילה, כי מעבר לכך, מה כבר יכולנו לעשות? תפיסת הביטחון בה' כללה בעיקרה אמונה שבסוף יהיה טוב, והצליחה לשמור על תקוותו של עם ישראל. לתוצאה חיובית זו הייתה גם תופעת לוואי שלילית - ניוון ביכולתה המעשית של היהדות הדתית. לכן, עם תחילתה של התנועה הציונית וחזרתנו לארצנו, רוב הציבור הדתי עמד מנגד, וחלקו אף התנגד לה ולא היה שותף דומיננטי לציונות המעשית, אלא חיכה והמתין לגאולה משמים. זהו חלק ממחלת הגלות, הסומכת על ה' גם במקום בו נדרשת ואפשרית הפעולה האנושית עליה אנו מצווים (ראו לנבוכי הדור פרק מב).
עם חזרתנו לארצנו והתעצמותה של מדינת ישראל, אנו נמצאים במקום אחר לגמרי. עיקר מרכז הכובד של האדם מונח ביכולתו המעשית ובכישרון הפעולה שלו. לא עוד המתנה וציפייה, אלא אקטיביות ויוזמה. יסוד חשוב זה, שמבטא את החזרה לבריאות הישראלית, עשוי לגרור עמו תופעת לוואי אחרת – היסמכות על פעולות האדם בלבד, ושכחת היסוד הא-לוהי שהוא התשתית הלאומית שלנו במהלך כל ההיסטוריה ובחזרתנו לארצנו. כתוצאה מכך עלולים לסמוך רק על כוחי ועוצם ידי, על עוצמתו של צה"ל, אך להתעלם מהרובד הנוסף בו גם כן אסור לנו להרפות בהשתדלותנו – המאמץ הרוחני והזהותי של עמנו.
תורת לחימה
המבט היהודי-ישראלי השלם לא מזניח את שני המישורים הללו. הברכה התקיימה בנו דווקא כאשר היה "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". הצלחת צבא ישראל תלויה בשני גורמים – מסירות נפש צבאית-גשמית, ומסירות נפש רוחנית בתחום התורה והתפילה. לפי מדרש תנחומא, כנגד כל לוחם בצבא הופקד לוחם בחזית הרוחנית למען הצלחתו. הנצי"ב מוולאז'ין מוסיף שלומדי התורה גויסו ממש לשדה המערכה, והיו לומדים באוהלים. בלשון זמננו – לומדי התורה עלו על מדים, כי הם חלק בלתי נפרד בהכרעת המערכה (אם היו נוהגים כך בימינו, ברור לי שזה היה משנה לגמרי את האווירה בה הלומדים נמצאים ואת מחויבותם למסירות למען הצלחת המלחמה).
איני מדבר כאן רק על השפעתה הסגולית-רוחנית של התורה, שבוודאי פועלת במציאות, אלא גם על המישור הארצי שיש לנו בו תפיסה והשגה. עם ישראל לא כאן רק כדי לשרוד ואף לא כדי לשגשג מבחינה חומרית, הוא כאן כדי להביא בשורה רוחנית ומוסרית לעולם. הצלחתה החומרית של מדינת ישראל היא משמעותית ביותר, על מנת שבשורתנו תוכל להשפיע על התרבות העולמית כראוי, אך ללא חיבור עמוק לייעודנו ותפקידנו, מתערער באופן ישיר גם קיומנו הגשמי. כאשר לא ברור לנו למען מה אנחנו נלחמים, באופן טבעי נחלשת המוטיבציה להכות באויב ולהכריע את המלחמה. "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה".
בוגרי ישיבתנו, שגויסו בצו 8 למילואים, יזמו דבר נפלא שמבטא זאת – הם אספו כסף על מנת לקנות פינוקים לתלמידי הישיבה, כדי לחזק אותם בלימוד התורה. כמה מהם שלחו פתקים שנתלו מחוץ לבית המדרש, ובהם בקשה אישית מהתלמידים להתחזק בלימוד, כי הוא נותן להם כחיילים כוח. אשרינו שאלו חיילינו, אשרינו שאלו הם לומדי תורתנו – שכל אחד מכיר בתרומתו החשובה של חברו ובמעלתו.
גויסתי בהשגחה פרטית
כל תלמיד ישיבה או מכינה שמנוע מגיוס כעת, צריך לזקוף את קומתו ולומר לעצמו כל בוקר בפתיחת לימודו: "אין זה מקרה שאין באפשרותי כעת לאחוז בנשק, על אף שגם לכך הייתי נקרא בשמחה ובמסירות, אלא בהשגחתך הפרטית עליי גויסתי לחזית הרוחנית.
מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש בעת הזו, למען הצלחת המלחמה. תפקידנו חשוב במיוחד, הואיל ואין הכרעת המלחמה וניצחונה כיום תלויים בעיקר בכוחנו הצבאי, שהרי אין שום ספק שחזקים אנו יותר מאויבינו הרעים. זקיפות הקומה של הנהגתנו והחלטותיה הנכונות, והברכה במעשי ידי חיילינו, הם אשר יכריעו את המלחמה הזו, ובכוח לימודנו ותפילתנו אנו מכוונים להשפיע עליהם.
כשם שאחיי האהובים הלוחמים עזבו את ביתם ומשפחתם, עלו על מדים ופועלים כנגד האויב במסירות רבה, כך אני מקבל על עצמי בלנ"ד להתחזק בלימוד להצלחתם ולחזרתם לשלום לאחר הכרתת אויבינו, ובפרט על החייל (פלוני בן פלונית). ה' אלוקיי, היה נא מצליח דרכם, ויתקיים בהם בקרוב: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". והעם היושב על המשבר, יזכה לשלב הבא של גאולת ישראל במהרה בימינו אמן".
נסיים בדבריו הבהירים של הרב קוק בעניין: "שהצלחת המדינה ונצחון המלחמה עצמה קשורה הרבה בעבודה הרוחנית... על כן, תלמידי החכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם..." (אגרות ג, תתי).
הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה וראש מכון עולמות