בפרשת לך לך, שקראנו בשבוע שעבר, הקדוש ברוך הוא קורא אל אברהם ושולח אותו למסע מיוחד מאין כמוהו, מסע אל עצמו: מארצך, ממולדתך, מבית אביך. להיפרד מכל המוסכמות שלפיהן הוא חי עד היום, להיפרד מתפיסות שנובעות מתכונות הגוף והנפש שלו, להיפרד מקביעותיה של החברה שבה הוא חי, להיפרד אפילו מהחינוך שקיבל. להעמיד בספק את כל הנחות היסוד שעליהן הסתמך עד היום, ולהתחיל לגלות מי הוא באמת.
אחד הדברים האהובים עלינו ביותר הוא הדעות שלנו. כשאנחנו שומעים מישהו שאומר את מה שאנחנו חושבים – מיד נרגיש אליו רגשות חיוביים ונחשוב שהוא חכם. עובדה, הוא חושב כמונו! ולא רק בדעות, גם בתכונות האופי. למשל, אדם מהיר תגובה מתקשה להתמודד עם קופאית איטית או עם נהג זחלן. אדם מסודר אינו מצליח להבין את המבולגנים הכרוניים, ואדם עם מחשבה מעמיקה יסמן את כל מי ששונה ממנו כשטחי. האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת מי שמסביבנו מושפע עמוקות ממוסכמות ומתכונות שמישהו אחר שתל בנו, בלי שבאמת נתבונן בהן ונבדוק עד כמה הן באמת קשורות אלינו.
ביקור בחדרי הלב
כשחזרתי בתשובה, בגיל 26, הרגשתי גם אני קצת כמו אברהם אבינו. הרגשתי ששולחים אותי למסע שונה מכל מה שהכרתי עד היום, מסע שבו כל המוסכמות באשר הן מפסיקות להיות רלוונטיות ואני צריכה למצוא את ה־כ־ו־ל מחדש. זה לא היה קל, הרבה פעמים נאלצתי לשלם על כך מחיר, שעד היום אני עדיין משלמת – למשל לא להיות מובנת על ידי האנשים האהובים עליי והקרובים אליי ביותר. ועדיין, לא הייתי מוותרת על ההזדמנות להתבונן בחיי במבט רענן ולחשב מסלול מחדש. הגילויים שגיליתי על עצמי ועל כל מי שמסביבי היו מהפכניים ממש בשבילי ונתנו לחיי טעם. השנה עם ישראל כולו נקרא לצאת למסע הזה.
חודש עבר, ועדיין הלב שותת דם. עדיין רבים כל כך מאחינו ואחיותינו נמצאים בחוסר ודאות מענה ובל יתואר בנוגע לבני משפחותיהם היקרים והאהובים. רבים אחרים כבר מבכים את אלו שהלכו לבלי שוב ונושאים בקרבם את זכר הזוועה והאימה שעברו עליהם. ועוד יותר רבים שרויים במתח ובדאגה לבעל, לאח ולאב שנלחמים עכשיו בגבול. אך מעבר לכל אלו, הקריאה לכולנו לצאת למסע הגילוי נשמעת רמה יותר מאי פעם. היא גורמת לכולנו לשנות את המבט, להתרומם מעל המוסכמות המתישות והמיושנות שגרמו לנו לקטלג באופן שטחי ומפלג את כל מי שסביבנו, לבקר מחדש בתוך חדרי הלב שלנו ולנקות מהם את ההסתה, הריחוק, הניכור והשקרים ולהתבונן באמת החדשה, שיחד עם כל הכאב והזעם שוטפת את העם הזה באשר הוא. אין מי שלא השתנה בשמחת תורה השנה. אין מי שלא עבר עליו המבול הזה והוא נותר אותו אדם. כל עם ישראל נדרש עכשיו לא להתייחס יותר לא לתכונות גוף ונפש, לא לחברה, לא לחינוך. לפקוח את העיניים למבט אחר לגמרי, מבט שכולו אמת טהורה ועתיקת יומין.
כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר איך אני רואה את זה בכל מקום ומתרגשת. בשנה שעברה זיהיתי לא פעם מבטים עוינים ממש של אנשים שמחברים את כיסוי הראש שלי לפסילה של כל כולי, ואני חייבת להודות שגם אצלי, כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי מקטלגת את האנשים מסביבי - הוא לנו והוא לצרינו, הוא כן והוא לא, היא דומה לי והיא שונה להחריד, זאת מדברת אליי וזאת ממש לא.
אבל עכשיו כולנו קיבלנו צו שמונה. צו שמונה ללב. צו שמונה לדעת. קול קורא להתבוננות חדשה על העולם, על המציאות. לא לתפוס את האויבים באופן שגוי ולהלביש עליהם את הדמיונות שלנו, רק בגלל שאנחנו בנויים אחרת. לדעת שהם אויבים! לא לתפוס את האוהבים באופן שגוי רק בגלל שהם חושבים אחרת מאיתנו, והבגדים שלהם או השיער שלהם או הנעליים שלהם או המוזיקה שהם שומעים לא זהה לשלנו, כי עדיין – הם אוהבים. כאילו מישהו נשף בעדינות על כולנו והסיר שכבה של חול וריחוק וטעות ופחדים והראה לנו מה יש בנו באמת.
"למען החיילים" ביידיש
הייתי בטוחה שאני לא כזו, שאין לי מבט מקטלג על אף אחד, שאני מתבוננת לעומק. ועדיין, קצת קיטרתי לחברה שנראה לי שעדיין לא כולם בחברה החרדית הפנימו את מה שקרה ולא בטוח שכולם משתנים. בתשובה היא סיפרה לי משהו מרגש, שעזר לי להבין שעדיין יש לי דרך ארוכה של "לך לך" לעשות, ושהדברים תמיד שונים ממה שאני חושבת.
ליד הבית שלה יש תלמוד תורה חסידי שהרבנים והילדים בו כולם דוברי יידיש, ונמנים עם ציבור שכמעט לא נחשף לחדשות ומשתדל להתבדל מהעולם המודרני ככל יכולתו - אותו ציבור שלגביו תהיתי עד כמה הוא מחובר למה שקורה. באחד הבקרים המלמד ישב בחצר עם קבוצת ילדים רכים בשנים, וכולם יחד אמרו אחריו תהילים פסוק אחר פסוק. בזכות היידיש הרצוצה שלה הצליחה חברתי להבין שהמלמד אומר "למען החיילים, למען הפצועים, למען החטופים". כך ישבו הילדים המתוקים ואמרו תהילים במשך זמן ארוך. אחר כך שרו כולם יחד "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה" ו"אני מאמין בביאת המשיח" ו"רחם". אז כן. כולנו עם אחד, וזה קרה וקורה לכולנו.
יפרק – עלי סלק ועגבניות ממולאים כורדיים
באחד הימים, כשהרגשתי שאני חייבת פינוק דחוף, הגיעה חברתי היקרה אביגיל עם סיר מלא לב של ירקות ממולאים. איזה טעים, אוי. ממש התעלפתי, וכמובן שמיד דרשתי את המתכון. טעים בצורה לא רגילה!
דרגת קושי:
בינונית
זמן בישול:
שעה
כ־12 מנות
חבילת עלי סלק, רצוי קטנים
6 עגבניות
למלית:
2 כוסות אורז עגול או אורז יסמין
2 בצלים קצוצים דק
6 שיני שום כתושות
עלים בלבד מחבילת סלרי אמריקאי, קצוצים
3 גבעולי בצל ירוק קצוץ
3 כפות עלי נענע טריים קצוצים
חצי כפית מלח לימון
כפית סוכר גדושה
מלח ופלפל
4 כפות שמן
לרוטב:
בצל גדול קצוץ
שליש כוס שמן זית
שיני שום קלופות מראש שום אחד
מיץ מלימון אחד
כף רכז רימונים
כף סילאן או דבש
מלח
מכינים את המילוי: מסירים עיגול מחלקה העליון של העגבנייה ובעזרת כפית מוציאים את תוכן העגבנייה, כך שתישאר עגבנייה חלולה למילוי. קוצצים את תוכן העגבנייה ומעבירים לקערה. מוסיפים את כל חומרי המלית ומערבבים היטב.
מרתיחים סיר עם מים, מסירים מעלי הסלק את הגבעולים ומכניסים אותם לסיר עם המים הרותחים ל־10 שניות ולא יותר. מעבירים מיד למסננת ושוטפים בעדינות במים קרים.
ממלאים את הירקות: מכניסים לתוך כל עגבנייה את תערובת האורז עד לגובה שני שלישים מהעגבנייה ומכסים במכסה. לוקחים עלה אחד של סלק, מניחים בחלקו התחתון כף גדושה של תערובת המילוי, מקפלים את שני הצדדים של העלה על המילוי ומגלגלים לחבילה הדוקה. ממשיכים להכין באותו אופן את כל העלים.
מכינים את התבשיל: מזהיבים את הבצל בשמן על אש בינונית כ־10 דקות, מערבבים מדי פעם. מניחים על הבצל המטוגן את העגבניות ומעליהן וביניהן את עלי הסלק הממולאים. מפזרים את שיני השום בין הממולאים. מוסיפים מים עד לגובה הירקות, מתבלים במלח ופלפל, מיץ לימון, מיץ רימונים וסילאן. מביאים לרתיחה, מניחים על הממולאים צלחת כדי שלא יזוזו, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר. מבשלים במשך שעה.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***