"לברוא את העולם מחדש"

"כשאמִתַי היה נכנס הביתה, הוא תמיד היה זורק את הנשק והתיק שלו בצד ומיד מתיישב ליד הפסנתר בסלון. ועם האצבעות של השריונר, המגורזות והסדוקות, היה מנגן ושר נפלא. הוא היה לוחם בעל עוז פנימי יחד עם עדינות ורגישות. כשאמתי היה מנגן האחים היו מצטרפים אליו וכולנו היינו שרים יחד", מתאר בגעגוע האב, הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת 'אורות שאול' בתל אביב, את בנו סגן אמתי גרנות הי"ד. אמתי בן ה־24 היה מפקד צוות בגדוד 75 של עוצבת סער מגולן, שנהרג שבוע לאחר פרוץ המלחמה מירי נ"ט תוך כדי קרב, סמוך למוצב נורית שבגליל המערבי.

"השכנים בשבעה, גם כאלו שאנחנו לא מכירים, סיפרו לנו איך הם היו נהנים לעבור פה ברחוב, לעמוד מתחת לחלון ולשמוע את השירה המשפחתית הזאת. אבל באותו לילה, כשבישרו לנו על נפילתו של אמתי היקר, במקום שירה השכנים שמעו צעקות שבר, את הכאב הנורא שפילח את הלב", הוא משחזר את רגעי הבשורה המרה על נפילתו. "הבטחנו להם שהם עוד ישמעו מהסלון שלנו קולות של שירה, אבל באותו לילה הייתה תחושה כאילו איזו משאבה ענקית שואבת את האוויר, ולא נשאר אוויר בכלל בעולם. אין מקום בעולם. תחושת מחנק שאין איפה להיות. העולם הפך לכמה שעות לחושך על פני תהום. אתה מתקשה להבין איך יכול להיות שילד יהודי מדהים ומיוחד, שבמשך עשרים וארבע שנים וארבעה חודשים רק יוצר אור, וכמה אור על הפנים והלב, רק אור ואור - ואז באים כמה רשעים צמאי דם וברגע אחד של חושך מכבים את האור הזה. איך זה יכול לקרות? כשיצאנו להלוויה בלב שבור ומרוסק הבנתי שאנחנו עוד נצטרך לברוא את העולם מחדש, נצטרך לומר עוד פעם 'יהי אור'. העולם יצטרך להיברא מחדש".

האמירה הזאת - בזמן שאתה הולך ללוויה - היא אולי תחילת הריפוי? אמירה שעכשיו אנחנו בשבר נוראי, אבל עוד נקום?

"ברגע שהתבשרנו על אמתי שאלתי: מה אני עושה עכשיו? איך נושמים מעכשיו?" מצטרפת האם אביבית. "אני מרגישה שמאז אנחנו באמת לומדים יום אחרי יום לנשום, אולי כמו להיוולד מחדש, בתוך מציאות אחרת, מציאות לא מוכרת וכואבת", היא נאנחת. "מעניין שבהודעה האחרונה ששלחתי לאמתי, ביום שישי שלפני פרשת בראשית, כתבתי לו: אמתי, אנחנו נתחיל מבראשית".

אמרת, ולא ידעת עד כמה.

"אנחנו לומדים כל יום מחדש לחיות עם הכאב, שהוא אינסופי, אבל בו זמנית לראות עוד ועוד חלקים מבורכים וטובים בתוך המציאות".

הרב תמיר: "בשעות הראשונות התחושה הייתה שהעולם שהכרנו נחרב, אבל גם היה ברור לנו שהעולם ייברא מחדש, כי יש אמונה בבורא עולם ויש תעצומות נפש ויש עולם שלם סביבנו: יש לנו ברוך ה' ילדים, נכדים, יש עשייה".

רק קמתם משבעה ואתם מצליחים לראות את הטוב?

הרב תמיר: "המשנה בברכות אומרת: מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילה, מתפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. ולמה זה כך? התלמוד הירושלמי מסביר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך - ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. לאמור, שבזמן שמתך מוטל לפניך, וקל וחומר כשמתך הוא בנך, אהובך, שמאורס ועומד להינשא, בן 24 שנים, אז אתה לא באמת בארץ החיים. אבל ברגע שמתחילים להתכונן להלוויה ולקבורה, משם העולם לאט לאט מתחיל להיברא. היה לנו ברור שאנחנו צריכים להוציא קרן אור מהחושך על פני תהום שאותו חווינו. כמו שהקב"ה ברא אותנו, הוא נתן לנו גם כוח לברוא. זה היה ברור לנו. לכן אמרתי לילדים: כל הסיפור מעכשיו הוא של 'ויהי אור' - איך מתוך החושך נצליח ליצור שוב אור בעולם".

"כמובן שלפני שאנחנו יכולים לתת את האור, קודם כול העבודה מתחילה אצלנו פנימה", מציינת אביבית. "אנחנו נדרשים לגלות את האור בתוכנו, אחרת לא נוכל לתת אור הלאה. זה קודם כול עבודה פנימית. זה מתחיל אפילו מתודעה פנימית שאנחנו לא עצובים אלא כואבים".

תוכלי להסביר?

"רגש של עצבות, ברגע שאני אתן לו להיכנס אליי הוא שורש של ייאוש. המרחק בין עצבות לייאוש הוא אפסי. אני ישר אהיה באיזו תחושה של חידלון וייאוש".

אבל זו המציאות, איבדת בן.

"נכון, ואני בכאב תהומי, אני בכאב אינסופי. אבל אני לא מיואשת. אומנם היו בהתחלה רגעים שככה הרגשתי, שחרב עלינו עולמנו, אבל היום אני רואה הרבה מאוד חלקים נוספים בחיים שלנו. התברכנו בשפע גדול. יש לנו עוד שישה ילדים מדהימים ואני לומדת עכשיו לגדל את אמתי בתוכי, ומתוך הגדלות שלו לגדול איתו ביחד מבפנים. זה לא מפחית את הכאב אבל מכאן זה תדר אחר, זאת אנרגיה".

הרב תמיר מוסיף: "המצב כרגע כואב. אבל אנחנו לא איבדנו תקווה, ולא איבדנו אמון בחיים, ולא איבדנו אמונה בה' יתברך וזו בדיוק הנקודה. בעצבות וייאוש כל העולם נצבע בשחור. מות הבן שורף והוא קשה מנשוא, אבל הוא לא הכול, הוא בשום אופן לא הכול", הוא מתעקש. "אנחנו גם לא נותנים לו להיות הכול. הקב"ה נתן לי הרבה מאוד דברים ולקח לי את הבן האהוב שלי - זו אבחנה מאוד חשובה. יש בחיים המון אלומות של אור".

"אפילו בשבעה עצמה היו כמה וכמה רגעים של כוחות אדירים של חיים", מספרת אביבית. "הגיעו לכאן בנות דודות שלי מלב ליבה של חסידות גור. רגע אחר כך נכנסה משפחה מעין חרוד וכולם יושבים ביחד אצלנו בסלון. ואז הרב ישראל מאיר לאו יושב ומנחם אותנו ובעוד הוא מדבר נשמעת אזעקה וכולם, עשרות על עשרות של מנחמים, יורדים למרחב המוגן. וכולם כאן יחד, עין חרוד ובני ברק ותל אביב. כולם פה יחד דבוקים. ריבונו של עולם, איך הדבקת את כולנו יחד".

אמתי הי"ד וארוסתו רוני

צילום: חמלו צילומים

הנחת תפילין מופלאה בשדה הקרב

באותו יום ראשון, ל' בתשרי, הרב תמיר ורעייתו אביבית לא דאגו כלל. אומנם הם שמעו בחדשות על פועל שנהרג כתוצאה מטיל נ"ט ששיגר חיזבאללה לעבר ישראל ושכוחות צה"ל השיבו באש לעבר מקורות הירי, וידעו שבנם משרת ממש באותו אזור, אבל הפרסומים דיברו רק על פועל הרוג. כמה שעות מאוחר יותר כבר נקשו המבשרים על דלת ביתם בתל אביב והנחיתו את הבשורה הקשה מנשוא: בנכם נהרג. "אמתי שירת בקו לבנון כבר כמה חודשים. לפני כן הוא למד שלוש שנים בישיבה בבית שאן. הוא שירת בצבא, חזר לישיבה והחליט שהוא רוצה לחזור לצבא לתת עוד מכוחותיו הפיקודיים. הוא הפך לקצין בשריון בחטיבה 7. בחודשים האחרונים הוא היה בהר דב".

אמתי גם עמד להינשא. "לפני ארבעה חודשים הוא הכיר את רוני לוינסון מכפר חסידים. במוצאי צום גדליה הם הודיעו לנו שהם מתחתנים, שמחנו מאוד. ביום ראשון של חול המועד הייתה מסיבת אירוסין בכפר חסידים, בהתרגשות גדולה. ביום רביעי של חול המועד הוא כבר חזר לצבא ובערב שמחת תורה הוא התחיל להילחם בגזרת מושב שתולה. בעצם משמחת תורה – כלומר, עשרה ימים ברציפות - מיום שישי ערב שמחת תורה ועד יום ראשון שבו הוא נהרג, הוא היה בטנק".

בגלל מתח מבצעי בגבול?

"היה מתח מבצעי, ובשבוע שבין שמחת תורה ליום נפילתו הוא לא שיתף אותנו מה קורה איתו באמת. כל יום דיברנו איתו, ולקראת סוף השבוע כבר היה אפשר להרגיש את המתח אצלו. חשבנו שזה מתח בגלל המצב הכללי. בדיעבד אנחנו מבינים שהוא די מרח אותנו כי הוא לא רצה שנדאג, ולמעשה הוא היה בלחימה אינטנסיבית".

"ביום שישי דיברתי איתו על החתונה", משחזרת אביבית, "כי לא הצלחנו להתקדם כל השבוע בסגירת תאריך ואולם. אחרי שדיברנו בטלפון הרגשתי שהוא במתח, אז רציתי לחזק אותו ולפני שבת שלחתי לו הודעה שבעזרת ה' אנחנו עוד נשמח ביחד בחתונה שלו. אמרתי לו כמה רוני נפלאה ושאנחנו כל כך שמחים בהם. בצאת השבת עוד דיברנו קצת בלי לדמיין שזאת תהיה השיחה האחרונה. בארבע לפנות בוקר, כשהוא קם לשמירה, הוא התקשר לרוני ארוסתו ואמר לה: רוני, אנחנו לא מחכים להתחתן עוד שלושה חודשים באולם. ביציאה הבאה שלי אנחנו נעמיד חופה ונתחתן. רוני שמחה וביקשה ממנו לשלוח לה סלפי שלו, ואז הוא יצא לפעילות שממנה לא חזר".

"מה שאנחנו לא ידענו אז, ואנחנו יודעים עכשיו", מוסיף הרב תמיר, "זה שכל השבוע האחרון הוא כבר היה בלחימה. יחד עם הצוות שלו הוא מנע מכמה חוליות חיזבאללה מלהגיע לגבול, חיסל עמדה של חיזבאללה ופגע בכמה ג'יפים שלהם עם נשק. כל יום ירי והיתקלויות. הטנק שלו הרג יותר מעשרה מחבלים. מה שעוד לא ידענו הוא שלאותו יום ראשון אמתי נכנס עם מידע שמתכוונים לפגוע בטנק שלו ושהטנק שלו מאוים. וכאשר היה הירי על האזרח שעבד בשתולה, שהיה קרוב אליו, הוא מיד נכנס לאש כשהוא יודע שהטנק שלו מאוים ושהאירוע הזה קשור אליו. קשה לתפוס באילו ניסיונות עמוקים הילדים שלנו עומדים", מציין הרב תמיר בהערכה. "בבוקר אמתי אמר לארוסתו שהוא רוצה להתחתן איתה, ויצא לקרב כמו שמפקד צריך לצאת והסתער בירי על המחבלים. הוא עשה הכי טוב שאפשר ונלחם בגבורה. הוא ידע שצריך להילחם ולהסתער על האויב, ידע שהוא רוצה להתחתן, הפרטי והכללי בהתנגשות נוראה - ניסיונות עצומים וגבורה גדולה".

במהלך השבעה התגלו גם חבריו החיילים של אמתי בתפארתם: "באו חברים של אמתי, ששירתו איתו לאורך המסלול, דתיים וחילונים, בחורים מתוקים וצדיקים. אחד הבחורים שיתף איך כששמע את הידיעה על נפילתו של אמתי הוא היה בשטחי הכינוס ורץ ממרר בבכי לשדה הפתוח, ואז הוא מספר לנו: מעולם לא הנחתי תפילין עד אותו יום, אבל כשחשבתי על אמתי כל מה שרציתי היה להניח תפילין. חזרתי מהר לשטח הכינוס וביקשתי מאחד החבר'ה שיניח לי תפילין ורצתי חזרה לשדה עם האור הזה עליי", מספר הרב תמיר.

"אבל זה הרבה יותר מכך. סבא שלי, סבא צבי, שאמתי קרוי על שמו, היה שורד שואה ובמשך ארבע וחצי שנים, כשהוא במחנות ההשמדה, הצליח בדרך לא דרך להסתיר תפילין של ראש ולהניח כל יום בחירוף נפש של ממש. כשסבא צבי נפטר הוא כתב בצוואה שלו: אני מבקש להניח את התפילין של ראש בקברי ליד ראשי, למען תהיה לי לעדות כי גם בזמנים הקשים ביותר שמרתי אמונתו יתברך ולא עזבתי אותו אפילו לרגע. את הסיפור הזה סיפרתי בברית של אמתי, שנקרא על שם סבא צבי. והחייל החמוד הזה, שהניח תפילין לזכרו של אמתי, לא הבין מה הוא תפס באותו מעשה", אומר הרב תמיר נרגש. "הוא בוודאי לא ידע שקוראים לאמתי אמתי־צבי, לא ידע את הקשר לסבא צבי, ולא ידע על הסיפור של התפילין בשואה. הוא לא הבין שבציר ההיסטורי הזה, בשלשלת הדורות, כשסבא צבי במסירות נפש קיים מצוות תפילין, אמתי בעדינותו המשיך, ואותו חבר במעשה שלו חולל חיבור מדהים ועוצמתי של המשכיות ושל חברות".

האדמו"ר, הרב וראש הישיבה

אחד מתחומי המחקר העיקריים של הרב ד"ר תמיר גרנות הוא עולם ההגות היהודי לנוכח השואה. לפני עשור הוציא את הספר 'אמונה ואדם לנוכח השואה' (הוצאת תבונות), שעוסק במפגש המורכב שבין שואה לאמונה. את הדוקטורט כתב על תקומת החסידות בארץ ישראל לאחר השואה, בעקבות הגותו של האדמו"ר מקלויזנבורג־צאנז, ניצול שואה שעלה ארצה לבדו אחרי שכל משפחתו, אשתו ואחד עשר ילדיו נספו בשואה. האדמו"ר התנער מעפר והקים מחדש את חסידות צאנז בנתניה.

בימים אלו של אבל פרטי ולאומי, הרב תמיר מבקש לשאוב מדמותו כוחות: "סיפור חייו של הרבי מקלויזנבורג הוא אחד מסיפורי השואה והתקומה המופלאים ביותר שיש. אפילו איוב מתגמד ליד הסיפור שלו. זה סיפור של הרבה עוצמה", מציין הרב תמיר. "בזמן השואה הוא כבר היה רב של קלויזנבורג והיו לו מוסדות וחסידים, חיים שלמים. בשואה הוא איבד הכול, את אשתו ואת אחד עשר ילדיו, ונשאר עירום, בלי אף אחד בעולם, גם בלי חסידים. ובמקום לרחם על עצמו, מיד כשנגמרה המלחמה במאי 1945 הוא קם על הרגליים ואומר באמונה צרופה: צריך להתחיל מחדש", הוא מספר בהתפעלות.

"הוא הגיע לנתניה, עיר חילונית לחלוטין, וייסד קריה חסידית - קריית צאנז. הוא התחתן בשנית ונולדו לו שבעה ילדים. הוא הקים עוד מפעלי חסד רבים ואפילו את בית חולים לניאדו ייסד בעשר אצבעותיו. היו בו כוחות אדירים של אמונה בריבונו של עולם ושל בניין ושל אמון בחיים". באחד הלילות הקשים בשבעה, כשהרב תמיר לא הצליח להירדם, הוא הוריד מהמדף העליון את תמונתו של הרבי מקלויזנבורג, של הרב קוק ושל הרב יהודה עמיטל, רבו שהוא גם ניצול שואה, והניח את כולן על השולחן לפניו. מאז בכל רגע של קושי הוא צופה בתמונות הרבנים ושואב מהם כוח. "שלושתם מעניקים לי השראה, כל אחד בדרכו".

כחוקר שואה, לדעתך בשמחת תורה עם ישראל חווה שואה?

"בשמחת תורה עברנו פוגרום ענק. ביום אחד נרצחו ונטבחו כ־1,400 ישראלים. זהו הפוגרום הגדול ביותר שידענו בעת החדשה", הוא קובע. "פוגרום ששייך לימים אחרים, של לפני הקמת המדינה. מדינת ישראל קמה כדי שלא יהיו פוגרומים, כדי שלא נהיה חסרי אונים מול האויבים שלנו. סבא צבי וסבתא רבקה שלי היו באושוויץ במצב של 'מתבוססת בדמייך' כלשון הנביא, מציאות של חוסר אונים מוחלט, להיות מושלך כטרף לחיות השדה בלי שום יכולת להתגונן. מדינת ישראל קמה במובן הכי פשוט כדי שזה לא יקרה, ובשמחת תורה בבוקר היו כמה שעות בודדות שבהן ההיסטוריה חזרה אחורנית בזמן לימים אפלים אחרים. היינו כמה שעות במצב הזה של להיות נרצחים, נטבחים, נאנסים ודברים נוראיים שכבר חשבנו ששייכים לעידנים אחרים", הוא אומר.

"אבל יש הבדל עצום. אמתי נהרג בגבורה יחד עם רבים אחרים כשהגן על העם והארץ. וההבדל בין השואה ופוגרומים אחרים בהיסטוריה היהודית ובין מה שקרה בשמחת תורה הוא שברגע שהתחילו להבין את המצב - חזרנו להיות גיבורים ולהגן על עצמנו בעוצמה ובהרואיות. העוז הפנימי התפרץ. ההבנה שאנחנו יכולים לקום על הרגליים ולהשיב מלחמה שערה, להכות בהם ולבער את הרשעה מהעולם קיימת בכל חיילי צה"ל. עמדנו על הרגליים ועצרנו את מסע ההרג האכזרי של האויב, ובהיבט הזה זה שונה מאוד מהשואה", הוא מחדד.

"250 בני משפחתי נרצחו בשואה חסרי אונים ובלי יכולת להגן על עצמם, ואילו אמתי שלנו נהרג בקרב הגנה על גבולות הארץ. אז נכון, יש קווי דמיון והדמיון מעורר צמרמורת, אבל ההבדל הוא גדול ומהותי כי יש לנו את העוז ויש לנו מדינה ויש לנו יחד לאומי", הוא מדגיש.

מתוך השבר הנורא באירועי שמחת תורה, מאמין הרב תמיר, נזכה לצמיחה ובניין לאומי: "ההשפלה הלאומית וההלם שבעקבותיה הם משמעותיים כי חזרנו לרגע מכונן בחיינו כאומה, כאילו אנחנו צריכים להקים את המדינה מחדש. איך קרה לנו אסון כזה? למה שונאים והורגים אותנו? כי האויב רשע. זה לא קשור אלינו", הוא מדגיש. "אלפי הרוצחים הנתעבים שרצו אחוזי אמוק לרצוח יהודים, אנשים, נשים, קשישים וטף - הם הרשעה בהתגלמותה. ואת הרשע הזה צריך לחסל ולהשמיד במלחמת חורמה עד תום", הוא אומר נחרצות. "אבל העובדה שנתפסנו בחולשתנו - זה כבר קשור אלינו. אף אחד בעם ישראל לא אשם ברצח, חס וחלילה, וחשוב להדגיש את זה. אבל החולשה שהייתה כתובה על הקיר ודוברה על ידי גדולי אויבינו ובכל דוחות המודיעין הייתה תוצאה של ריקבון פנימי, של פירוד ואובדן כבוד הדדי, והיא באחריותנו. לכן אנחנו מבינים שקרה כאן משהו דרמטי שדורש מאיתנו לכונן את הברית הלאומית שלנו מחדש. משהו במרקם הראשוני התפורר לנגד עינינו - ולא יש מאין", הוא קובל.

"בחרנו להמשיך במחלוקת ולהתעלם מקולות האזהרה. אגב היו שניסו, ואני בתוכם, להשמיע קול זעקה, אבל נכשלנו, כי האוזניים לא היו כרויות. היינו שאננים וגאים מדי וכל אחד היה בטוח באמת שלו, ולא היה מוכן להקשיב לאמת של אחיו ולחששות שלו. נפרדנו ונפרדנו ונכשלנו ונכנסנו לתוך שוחות של מלחמת אחים במקום להבין שאנחנו ביחד בסיפור הזה מול אויב אכזר וצמא דם".

בשמחת תורה היה הסתר פנים?

"מה שקרה בשמחת תורה לא היה הסתר פנים אלא גילוי פנים, גילוי קשה של דין".

זה לא הסתר פנים? חטפנו מכה רצינית מהקב"ה.

"גילוי פנים בדין הוא באמת יותר קשה, אבל עם הרבה יותר הזדמנות. כי כשאבא נותן סטירה לבן שעשה מעשה חמור הוא מזהה שהמצב ממש מסוכן ואומר: אני אוהב אותך, אני רוצה להציל אותך מעצמך".

אבל למה ככה, לחתוך בבשר החי?

"זו שאלה תיאולוגית עמוקה ואני אענה בתשובה תיאולוגית. מי שעשה את השואה הנוראה זה לא ה' אלא היטלר, ומי שרצח וטבח בתושבי הדרום בשמחת תורה הם רשעי החמאס. רשעי הרשעים ולא הקב"ה. בעולמו של הקב"ה יש בחירה בין טוב ורע ויש רוע נורא. ולמה לא קרה נס וניצלנו? כי נחלשנו".

לכרות ברית חדשה

הרב תמיר משתף כיצד מיום כיפור האחרון ועד לשמחת תורה ניסה בכל כוחותיו לשנות את המציאות, אך ללא הועיל. "יחד עם רבים עשיתי מאמצים כבירים להביא למצב שבשמחת תורה כל עם ישראל ירקוד יחד. ביקשתי, בואו נסכים שיש בינינו ויכוחים מרים אבל אנחנו אוהבים זה את זה, בואו נמשיך לחלוק אבל מתוך ברית משותפת. הישיבה שלנו נמצאת כאן בשכונת שפירא בתל אביב, ובכל שנה אנחנו רוקדים בתהלוכה עם ספרי התורה עד לכיכר הבימה. השנה בצער גדול החלטנו שנימנע מכך וכך היה במקומות רבים בארץ. והנה ה' ביטל לנו את ההקפות ואף אחד לא יצא לרחובה של עיר. הקב"ה ראה שכל מתווה של אחדות שעם ישראל ניסה בשנה האחרונה לא התקבל, והמחלוקות ומלחמת האחים רק הלכו והחריפו, ואמר: אני מציע לכם את מתווה האחדות שלי, שהוא נורא ואיום, אבל ממנו תהפכו להיות כאיש אחד בלב אחד".

זו לא תמימות להניח שמהיום והלאה לא תהיינה מחלוקות?

"אני לא תמים, אבל אני מאמין שהפוגרום הנורא של שמחת תורה חייב להיות הבסיס לשלב חדש בתודעה הלאומית שלנו מול אויבינו ובתוכנו פנימה. אם נסתמך רק על המלחמה שתציל אותנו מפילוג, אזי ברגע שהיא תיגמר נחזור למדמנה של המריבות והמחלוקות. המלחמה היא שער להיכנס בו", הוא אומר. "יש כאן פוטנציאל גדול ואופקים אינסופיים לבניין לאומי. השלב הבא צריך יהיה להיבנות על ההבנה שיש בינינו מחלוקות רבות, אבל יש בינינו ברית משותפת והכול צריך להיעשות בלי לפגוע בברית הזאת. את הטעות הגדולה כבר עשינו ולחזור עליה זה טירוף מוחלט, אז בואו נשרטט את הדרך לבניין ולתיקון. התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי. עם ישראל יידרש לקום ולחזור להאמין בכוחות שלו ולחזור להאמין איש ברעהו", מייחל הרב תמיר. "ולחברה הציונית־דתית, ולתנועה הפוליטית שלה, יש תפקיד חשוב בתהליך הזה. אנחנו חייבים לחזור ולעמוד בגאון במקום הערכי והפוליטי שבו אנחנו מחברים את הציבורים השונים בחברה הישראלית, ומושכים אותם זה אל זה ולא קורעים אותם זה מזה, כפי שנעשה בשנה האחרונה. אנחנו, כעם, חייבים למלא את ייעודנו הגדול ביצירת ברית ישראלית חדשה".

***