התחלה// נולד וגדל בראש פינה. אביו, הרב גבריאל בן שימול, הוא רב בית כנסת וראש המועצה הדתית של המושבה. אמו, שושי בן שימול, מחנכת באולפנת אמי"ת בחצור.
ספסל הלימודים// ביסודי למד בתלמוד תורה 'צמח דוד' בצפת, ומשם עבר לישיבה התיכונית במירון. לאחר סיום התיכון הדרים לכיוון עפולה, שם למד במשך כשנתיים וחצי בישיבת ההסדר המקומית.
על מדים// התגייס לגדוד 51 של חטיבת גולני, ובהמשך יצא לקורס מ"כים. במהלך השירות הצבאי השתתף בלחימה בסג'עייה במבצע צוק איתן. "האווירה הייתה דומה למה שיש היום. רק כשנכנסנו לרצועה התחלתי להבין שזה עולם אחר. שכונות שלמות של בתים ממולכדים, יחד עם התראות על מנהרות. התקדמנו בזהירות כדי לטהר בית אחרי בית, חצר אחרי חצר. הייתה לחימה קשה. לשמחתנו, הגדוד שלנו יצא רק עם פצועים. טיל נפל על הבית שבו התמקמו החיילים".
מגורים משותפים// קצת אחרי השחרור מצה"ל התחתן עם רבקה. השניים קבעו את ביתם במצפה רמון, לצד לימודים בישיבה הגבוהה במשך חמש שנים. משם המשיכו הלאה, אל קיבוץ כרם שלום. "גם בראש פינה וגם במצפה רמון ראיתי את חשיבות החיים המשותפים של חברה דתית וחילונית, והתחלנו לחפש משהו בכיוון. רציתי להמשיך ללמוד במסגרת של בית מדרש, לצד השתלבות בקהילה משימתית. שמענו על כרם שלום, שבדיוק ארגנו שבת אירוח למתעניינים".
משלבים ידיים// באותם ימים התגוררו בקיבוץ 17 משפחות בלבד. "מאז מבצע צוק איתן יישובי העוטף חטפו מכה קשה. איום המנהרות היה מאוד נוכח. עוד לפני כן היה קושי בקליטת משפחות, אבל צוק איתן נתן מכה נוספת. כך עלה הצורך לשלב ידיים ולקלוט גם משפחות דתיות. האתגר הדליק אותנו. הגענו לשבת והחלטנו שטוב לנו כאן. לפני כחמש שנים עברנו יחד עם 14 משפחות, מתוכן תשע דתיות".
רבש"ץ// עם המעבר לכרם שלום התחיל לעבוד כמדריך בישיבה החקלאית רגבים בנגב, לצד לימודי בוקר וצהריים בישיבה לבוגרי צבא בנווה. "המחשבה הראשונית הייתה לא לקחת מיד תפקידים ציבוריים בקיבוץ, אלא לבוא בצניעות למקום ולאנשים. אם צריך אותנו, כמובן נתייצב". אחרי שנתיים הרבש"ץ סיים את תפקידו והתחיל תהליך איתור לממלא מקום. "לאחר התלבטויות רבות לקחתי תקופת ניסיון לראות אם זה בריא למשפחה וכך נכנסתי לתפקיד".
חוסן מקומי// משימת העל הייתה להקים מחלקת ביטחון חזקה. "כולם יודעים שהצבא יגיע לפחות רבע שעה אחרי תחילת האירוע. כיתת הכוננות מורכבת מאנשים שחיים ביישוב. יש כאן חבר'ה רציניים שלחמו בסיירות וביחידות מובחרות שגייסתי לטובת העניין. בנוסף לכך הבנתי שברגע שנשדר לתושבים רוגע וסבלנות, יחד עם בניית מעגלים פנימיים שיכולים לסייע בזמן חירום, זה יבנה הרבה חוסן. שני היעדים הללו התקדמו והתפתחו במהלך השנים".
לא רגוע// את שלוש השנים הראשונות בתפקיד הוא מתקשה להגדיר כרגועות. "כרם שלום תמיד היה מאותגר ביטחונית יותר מהשאר, למשל ההפגנות על הגדר. אנחנו היישוב היחיד שסבל מהן. כל העשן מהבערות הצמיגים עף ליישוב, וגם הגז שהצבא יורה לעברם היה מגיע לכיוון היישוב. בנוסף לכך היו 14 ימי לחימה של מבצע שומר החומות שבהם חווינו הרבה נפילות ואפילו סגרו את היישוב במשך שלושה ימים, בגלל שציר הגישה היה חשוף לטילי נ"ט".
אופוריה צבאית// מהיום השני של ראש השנה התחילו הפגנות על הגדר. ההפגנות נמשכו שבועיים וחצי, אבל הנורות האדומות לא נדלקו. "היום אנחנו מבינים שההפגנות הללו היו חלק מהכנת השטח והסחת הדעת של הצבא. ביום שישי שלפני שמחת תורה המח"ט ישב אצלי בסוכה. הוא סיפר לי שהמשפחה שלו מגיעה לחג. לא היה שום סימן, בטח לא לאירוע בסדר גודל כזה ובהפתעה כזאת. בכלל, התפיסה הייתה שהצבא לוקח על עצמו את הביטחון ולכן לא משקיע בכיתות הכוננות ובשטח היישובי".
מחבלים על החומה// עם התפיסה הזאת הוא הלך לישון בלילה, בראש שקט. בשש וחצי בבוקר התעורר לקולות של פיצוצים ומיד אחר כך רצף של אזעקות. "באזעקה השלישית כבר הרגשתי שזה קצת חריג. הוצאתי הודעה לתושבים להיכנס לממ"דים, ולכיתת כוננות לעלות על הציוד. היו איתנו ארבעה לוחמים של סיירת נח"ל. ביקשתי גם מהם לעלות על ציוד ולהגיע לנקודת המפגש במרכז היישוב. ניסינו להבין את האירוע וראינו שגם החמ"ל לא מבין. ידענו רק שיש חדירה לארץ, אבל לא ידענו איפה. תוך כדי, קיבלנו טלפון מתושב שמתגורר ליד החומה בקצה היישוב. הוא שמע קולות בערבית וראה מחבלים עומדים על החומה. הגענו לשם במהירות יחד עם חיילי נח"ל. לוחמים נוספים שהיו בש"ג הצטרפו אלינו. חיסלנו שם שלושה מחבלים. השארתי שם את החיילים, אחד מהם נפצע ופונה. חזרתי למרכז היישוב כדי לאסוף את חברי כיתת הכוננות וחילקתי אותם לגזרות ביישוב".
חיסול ממוקד// "תוך כמה דקות התחלנו לשמוע ירי של קלצ'ניקוב. נפרסנו סביב הבתים תוך חילופי ירי עם שישה מחבלים, עד שחיסלנו אותם. השביעי ברח. צמד חברי כיתת הכוננות שנשארו במרכז היישוב חיסלו אותו. בשלב הזה התחלנו להבין שמדובר באירוע גדול ושאין צבא. עליתי מול החמ"ל כדי להבין מה קורה, והחמ"ליסטית עדכנה שפושטים להם על הבסיס ושהיא לא יכולה לדבר. פתאום התחלנו לשמוע ירי באזור הלולים. נפרסנו מול האיום ואז קיבלתי דיווח מקב"ט החווה הסולרית שראה במצלמות עשרה מחבלים עמוסים בתחמושת שמתכוננים לפרוץ ליישוב. במקביל התחילו חילופי אש מכל מיני נקודות וזיהינו מחבלים על אופנועים שהגיעו לשער האחורי. באותו הזמן קיבלתי מהחמ"ל טלפון שבישר לי שיש מסוק קרב לטובתי. כיוונתי אותו לאזור הזה. אחר כך סיפר לי הטייס שהוא ירה צרור על נקודה אחת בקצה ופתאום 50 מחבלים ברחו מהאזור, חלקם נמלטו חזרה לרצועה וחלקם לחלק המערבי של הקיבוץ".
קרב על דלת הממ"ד// בשלב הזה התקשר אליו יו"ר צח"י וסיפר שיש משפחה ששומעת קולות בערבית ושכנראה יש אצלה מחבלים מחוץ לבית. משפחה נוספת דיווחה שבתוך ביתה יש מחבלים שמנסים לפתוח את דלת הממ"ד. "המחבלים נכנסו לבית, הזדהו ככוח צה"ל וניסו לשכנע אותם לפתוח. האבא, עמיחי שינדלר, לא הסכים והחזיק חזק את הידית. הם הניחו מטען חבלה על הדלת והתרחקו כדי שיתפוצץ. במקביל, התחלנו לחבור לכיוון האירוע. מצד אחד של הבית הגיעו עמיחי ויצן, ידידיה רזיאל וחבר נוסף. אנחנו הגענו מהצד השני. המחבלים שמעו את הקולות שלהם מבחוץ והתחילו לירות מהחלונות. הם הרגו את עמיחי וקצת לאחר מכן גם את ידידיה. המחבלים יצאו מהבית, כנראה כדי לשרוף אותו. ברגעים האחרונים לפני שהציתו את הבית הצלחנו להתעמת איתם ולחסל אותם. בהמשך מצאנו תיק שלהם עם אביזרי חטיפה, כמו אזיקונים".
חילוץ תחת אש// "נכנסנו לבית. עמיחי שינדלר היה פצוע ושותת דם, הוצאנו אותו והתחלנו להעניק לו טיפול מציל חיים. במקביל קיבלתי מהחמ"ל דיווח על חמישה אופנוענים שנעים לכיוון הפרצה בגדר היישוב. לפחות שבעה מחבלים נוספים ירו כל הזמן לתוך היישוב דרך חרכי ירי בחומה. חובש שהוזעק למקום התחיל לטפל בפצועים ופתאום נזרק לעברנו רימון. הוא לא התפוצץ. תפסנו מחסה ואז הגיע רימון נוסף. חיכינו דקה־שתיים ואז חזרנו לגופה של ידידיה וחילצנו אותו אחורנית. ידענו שהאירוע יכול להסתבך אם חלילה הגופות יישארו בשטח פתוח. חילצנו את הגופות, את הפצועים ואת המשפחה. תוך כדי חילופי האש נורה טיל RPG לכיוון הבית, יאיר ויזנר נפצע מהרסיסים ואז הצלחנו לחלץ גם אותו אחורנית ולהתחיל לטפל בו בשטח. רופא שהתארח אצל אחת המשפחות הוזעק לאירוע וסייע לייצב את המצב שלו".
טנק ראשון// בהמשך נפתחה במזכירות הקיבוץ נקודה רפואית שאליה פונו הפצועים. "בשלב הזה, כשש שעות אחרי תחילת האירוע, חבר אלינו טנק. בשלוש וחצי בצהריים נחת כאן כוח צבאי גדול יותר. לצערנו אחד החיילים נהרג מפצמ"ר. במהלך השעות הבאות אירעו עוד ארבע היתקלויות עם מחבלים שהגיחו מכל מיני מחבואים. ביום ראשון בערב הועבר היישוב לפיקוד הצבא".
שומר// עד יום ראשון בלילה פונו התושבים לבתי מלון באילת והיישוב נותר ריק. "הייתי כאן עד יום רביעי, אז נסעתי להלוויות של ידידיה ועמיחי, וגם ביקרתי את הפצועים שלנו. מאז במשך רוב ימות השבוע אני נמצא בכרם שלום עם עוד ארבעה חבר'ה של כיתת הכוננות. אנחנו ממלאים צרכים ביטחוניים ומנהלתיים של היישוב. התושבים עזבו את הבתים שלהם בחיפזון והם זקוקים לכל מיני חפצים לשהות שלהם בבתי המלון. אנחנו כאן בשביל לעזור גם בדברים האלה".
לגדול// על אף המאורעות הקשים, הוא אופטימי. "אני מעריך שלפחות אצלנו הרוב יחזרו. יהיו אנשים שיצטרכו לחשב מסלול מחדש ולראות אם מתאים להם לחיות כאן, אבל מעבר לזה – גם לפני המלחמה ובטח אחריה, הרצון שלנו הוא לגדול. צריכים לבנות 14 יחידות דיור ואחרי כן עוד 100 יחידות נוספות בהדרגה. אם עד עכשיו היינו 46 משפחות, היעד שלנו הוא 150, ואחר כך 300. צריך לחזור ולבנות את המקום".
*** מורשת קרב ***
אור בתוך החושך// "כשמסתכלים על התמונה הרחבה, בשעות הראשונות היישובים היו תחת טרור עם הרוגים, חטופים ושיירות של רכבים שרופים. בתוך שעות ספורות הצבא השתלט מחדש על כל העוטף, למעט נקודות מסוימות שבהן לקח קצת יותר זמן".
תנו לצה"ל לנצח// "היום אנחנו מבינים שלצבא לא הייתה תוכנית סדורה לנטרול מוחלט של חמאס ושל הטרור שמתרחש ברצועה. כל הפתרונות של כבישים עוקפים, ממ"דים, בטונדות – כל אלה יכולים להעניק הגנה מסוימת במשך זמן מסוים. הפתרון האמיתי לאירוע פה, לצפון, לאיו"ש ולכל מקום – הוא רק בשליטה חזקה ויצירת הרתעה. כשנותנים להם לבנות עמדות על הגבול - מה אפשר לצפות? כל ההתנהלות חייבת להשתנות".
ביטחון עכשיו// "המדינה והצבא יצטרכו לכתוב חוזה חדש עם ההתיישבות בעוטף הנגב. אנשים מתוך היישוב יכולים להגיב מהר יותר והם מוכנים להילחם על היישוב שלהם בכל מחיר. כל כך קריטי שהצבא יסגל לעצמו את הראייה הזאת, שהנכס הכי חשוב ליישוב הוא הכוחות של כיתות הכוננות והרבש"צים – ולהתייחס אליהם כראוי. זאת מעטפת שלמה. ניהלנו את הלחימה הזאת עם ווטסאפ, זה אבסורד".
עם ישראל חי// "לראות בצידי הדרכים שיירות ארוכות של רכבי מילואימניקים שהתגייסו למערכה ואת רוח הגבורה של הלוחמים, חלקם על אזרחי, שלא יכלו להישאר בבית. רוח הגבורה של עם ישראל בשעות האלה היא לא נתפסת".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***