שבוע ועוד שבוע ועוד אחד, ומאות אלפי נשים מנהלות בתים לבד. ילדים ועבודה וקניות ומוסך וכביסות ובנק והכול לבד. בעולם הקודם שהיה כאן עד שמחת תורה, כשגבר בקהילה שלנו יצא למילואים "רגילים", אשתו קיבלה את התואר סופר־מאמא בתוספת אות גבורה ותרועות ווטסאפ, והחברות פרגנו בארוחות, פינוקים, עזרה עם הילדים וכל בקשה של הסופר־מאמא התורנית. פתאום קהילות שלמות הן כולן סופר־מאמא, וביישובים רבים נשארו כמעט רק נשים וילדים. ובשקט בשקט צומחת כאן רשת ביטחון מופלאה.
אני מתבוננת ביישוב שאני גרה בו. נשים שמתמודדות בעצמן עם כמה קטנטנים לבד בבית ובעל שנכנס לתוככי עזה מוצאות בתוכן כוחות שלא ייאמנו לדאוג לאחרות. חמ"לי סיוע נשיים כאלה צומחים מתוך האין־אונים. אלו שהן מטפלות רגשיות, עובדות סוציאליות או פסיכולוגיות מתנדבות במערך טלפוני, מוקד מענה רגשי לכל מי שרוצה לשתף, לדבר, לפרוק, לבכות או להתייעץ. חברה אחרת שהיא אמא לשמונה ובעלה לא חזר הביתה מאז שמחת תורה דואגת לעודד את כולנו ומביאה ליישוב רבנים בעלי שיעור קומה שמחזקים את רוח הלוחמות. שתי חברות אחרות הן ועדת שבת - מוודאות מדי שבת מי נשארת ביישוב מקרב המגויסות ומצוותות לארוחות משותפות כדי שאף אחת לא תישאר לבד. חברה אחרת מתעלת את הזמן והכוחות שלה להרמת המורל עם משחקים קהילתיים, עלון שבת, סרטון קהילתי או פעילות לילדים. נשות מגויסים שפחדו בימים הראשונים להישאר לישון לבד בבית עם הילדים, והשכנות שפתחו את ביתן למשפחות החברות לשבוע ויותר, עד שהפחד התפוגג. וזה בלי לדבר על מערך הלמידה שהוקם כשלא היו הסעות לבית הספר, וסלון הבית הפך לכיתה ג' או א' והאימהות הפכו להיות מורות להיסטוריה או לתורה או לאומנות.
אישה שבמבט אובייקטיבי הייתה צריכה הרבה עזרה בעצמה הופכת להיות מעיין נתינה נובע. מה זה הפלא הזה, ואיך כולנו ככה? וכולן במוד של נתינה ועשייה, כל אחת לפי כוחותיה ויכולותיה. יש מישהי שיכולה להתעניין בכנות במי שהיא פוגשת, לשאול מה שלומה, באמת, ולהקשיב. אין לכם מושג איזה חסד זה להקשיב, לאפשר למי שמולכם לעבד תחושות וחוויות, לנקות ולהקל מעל הלב את המשא הכבד. יש מי שמתעלת את הכוחות לבשל לחברה, ויש מי שמתנדבת לשנע ברכב את התבניות. בשבת קפצתי עם הילדים לחברה שחיה בעומס שבאמת לא ניתן לתיאור, והיא התעקשה שאשאיר את הילדים אצלה ואלך לנוח שעה בשקט. לא עזר שאמרתי לה שהיא בעצמה חייבת לנוח הרבה לפניי, ולא עזר שהסברתי שגם ככה אני לא ישנה בשבת בצהריים – באסרטיביות נחושה היא שלחה אותי הביתה לנוח, ואם לא לישון אז לקרוא בשקט. רקמות רקמות של חסד. אישה אל אחותה.
השבוע העלו תלמידי הישיבה הצגה לילדים בגן השעשועים. אישה מקסימה שראתה את עשרות האימהות על הספסלים מסביב לא חשבה פעמיים, והלכה לקנות בסופר הסמוך בקבוקי שוקו, אייס קפה ומוקה וחבילות נשנושים. וככה שתי נשים עוברות ספסל ספסל ושואלות כל אמא עייפה: את מעדיפה שוקו או אייס קפה? אפשר להציע לך עוגייה? ובצוהרי היום עשרות מגויסות למלחמת העורף יושבות בגן השעשועים ושותות שוקו. מתי בפעם האחרונה מישהו הגיש לה מוקה עם עוגייה ואמר: שבי, רק שבי ותנוחי?
וזה לא רק אצלנו. חמ"לים נשיים רבים כאלה צומחים בכל מקום, אינספור יוזמות יפהפיות של אישה אל אחותה. רווקות מקסימות, שותפות לדירה, שלקחו חומרים פשוטים והרבה רצון טוב והלכו למלונות להעסיק לכמה שעות ילדי משפחות מהדרום ולאפשר לאימהות לנשום. גמלאיות שמתנדבות עם קשישות מאושפזות או בפגייה. ילדות שהולכות לשטוף כלים ולקפל כביסה בבתי מגויסים. תראו את התמונה במבט־על של רחפן: מאות אלפי חיילות העורף עומדות על משמרתן, וכמו בדומינו ראלי ענק - מישהי אומרת לזו שלידה: בואי אחות, מותר לך להישען, תישעני. והנשענת הופכת להיות משענת לזו שלידה. מאות אלפי משענות שנשענות אישה על אחותה. אולי לא סתם המלחמה פרצה יום אחרי ההושענות. ישועה תלויה בהישענות. גם בינינו, וגם עליו שם למעלה.
מהמשכן עד שטחי הכינוס
יומיים אחרי שפרצה המלחמה התחילה ההפגזה האמיתית: הפגזת החיילים בכל מה שהם צריכים ולא צריכים. הסרטונים ברשת נעו בין תיעוד הררי התרומות בכניסה לכל בסיס ושטח כינוס ובין חיילים שמחלקים לתושבים את העודפים הלא נתפסים. מה שריגש אותי יותר מכל משטחי הארגזים העצומים שנתרמו מחברות ענק ומותגים היה אינספור השקיות הקטנות, אלו שאנשים שלחו מהבית. המגבת החדשה שהם קנו וטרם השתמשו בה, השמפו האורגני שאישה הוציאה מהארון, הגרביים החמות שהיא קנתה לבעלה והוא טרם מהן הסיר את הטיקט. הכמויות הגדולות שנאספו עוד יסופרו, כשמישהו יצליח לאמוד בכלל כמה נאסף כאן.
אתם יודעים מתי הייתה הפעם האחרונה שקרה דבר כזה? ובכן, במדבר, לפני אלפי שנים. כשעם ישראל רצה לבנות את המרכז הרוחני שלו, את לב הקיום שלו, ולשם כך נדרשה הירתמות והתקבלו תרומות. המדרש מספר על הכמויות שנאספו, על הנשים בעורף שרק ארזו וארזו, ופתחו את הארונות לתת ממה שיש. את הצעיף הזה, את התכשיט הזה. ונאסף ונאסף ונאסף עד שמשה רבנו נדרש לעצור את העם: תפסיקו, תעצרו מלתרום, העודפים כאן עצומים. "וייכלא העם מהביא".
"וחיברת את היריעות אישה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד". ומכל הנאסף והנתרם והנרקם משה נוטל את היריעות, מחבר אותן אישה אל אחותה, בקרסים. בדיוק איפה שחשבת שאת כבר קורסת ולא מחזיקה, בדיוק איפה שהשגרה קרסה, ואיתה התכנונים והציפיות והשליטה – בדיוק שם הקרסים מחברים ומחבקים. ומתוך השברים והחלקים המפוזרים קם המשכן והיה אחד.
אז אנחנו לא נדרשים כרגע לתרום עוד מחממי צוואר ושמפו, אבל אנחנו לגמרי ממשיכים לתרום. הקשבה, חיבוק, חיזוק הרוח. להיות משענת.
ברית נצח
אפרופו ספר שמות, בתחילת החומש אנחנו פוגשים את ציפורה, שלנוכח הסכנה והאיום על החיים היא מלה את בנה. השבוע זכיתי להיות בשתי בריתות. אותו קונספט, אותו פלא: אבא במדים ועטור טלית מכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. ברית שנפתחת בשיר "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה... המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה". סכר הדמעות נפתח. לידי עומדות חברות שגורשו מביתן לאחר שעם ישראל התנכר לאדמתו, ובוכות את המחיר הכבד שאנחנו משלמים על התיקון.
איך היה כתוב בראש אחת ההזמנות? "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם... ונתתי לך ולזרעך אחריך... את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". מילים מתוך פרשת השבוע שעבר. מילים שמקבלות עכשיו משמעות אחרת. ברית המילה כרוכה בברית הארץ הזאת, ושתיהן הן ברית נצח. אנחנו לא יודעים כמה זמן תימשך המערכה, כנראה שלכלות רוע ולמחות את עמלק זו לא מלאכה של כמה ימים. בתוך התקופה שעוד משתרעת לפנינו, טוב וחשוב שנזכיר לעצמנו שאנחנו מובטחים בברית עם מי שאמר והיה העולם. שהארץ הזאת, על כל חתני הדמים שנפלו עליה ובשבילה, מובטחת לנו בברית של נצח. ונצח ישראל לא ישקר.
***