אז כפי שעדכנתי בשבוע שעבר, בתקופה המיוחדת הזאת יוצא לי להסתובב בבתי חולים ובבסיסים בניסיון להעלות את המורל (של עצמי בעיקר). ויחד עם זאת, אני מודע לחלוטין לכך שהתהילה האמיתית שמורה, ובצדק, לחיילינו האמיצים. ובכל זאת מתקבל הרושם, לפחות ממרחק, שמילואים לחייל הקרבי הטיפוסי הם מעין חופשה, פסק זמן ממטלות הבית ושטף החיים השגרתי. ואני לא אומר את זה בלי סימוכין. קחו לדוגמה סתם מילואימניק מסוים שמשרת בתותחנים. כמובן לא נחשוף את שמו, נקרא לו לצורך העניין מתן צור. מבט חטוף בפיד שלו ברשתות החברתיות מלמד שמילואים זה כיף, צחוקים ועניינים.
ולא שעיני צרה. להפך, עיני מאוד צרה. ובידוע שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו ואשכנזים נוטים להחמיר שלא לשבח בכלל שמא יחמיא יתר על המידה, אז פשוט התקשרתי למתן וגערתי בו ישר בפרצוף.
"יעקביני אהוב", הוא אמר לי בצחות לשונו, "זה לא איך שזה נראה - מאוד קשה במילואים".
"עפר לפיך!" יריתי מיד.
"אין הכי נמי, באמת יש המון עפר בפי. אני הרי בשטח", הוא השיב אש.
אז החלטתי להקדיש את הביקור הבא שלי לאותו מתן צור (כאמור, שם בדוי) כדי לבחון מקרוב עד כמה המילואים הללו הם נופש אקזוטי, או לחלופין לא יותר מקייטנה חביבה פלוס פלוס. מיותר לציין: באתי מפוזיציה.
ההגעה לבסיס עצמו הייתה מורכבת. לספר בדיוק היכן הוא נמצא מתן לא יכול, הוא רק שלח אותי לכיוון הכללי ואמר לי להתקשר כשאגיע לאזור. תזכורת לתקופת הדייטים, עת בחורות מסוימות לא אמרו לי בדיוק היכן הן גרות כדי שיוכלו לתצפת עליי מרחוק ולהחליט אם שווה בכלל להיכנס לסיפור הזה. אני סוטה מהנושא.
מפה לשם אחרי טלטולים בדרך עפר הגעתי לש"ג שכלל חייל שעמד ליד חבל עלוב ששימש מחסום בשיטת צורת הפתח. רוצה לומר, מבחינה הלכתית אין שום אפשרות לעבור אותו, אבל מעשית בהחלט היה אפשר וזה בדיוק מה שעשיתי. למזלי שמתי לב בזמן לכך שהש"ג נופף לעברי בהיסטריה, ועצרתי.
"מאיפה אתה?" הוא שאל.
"אני מהתחר"ט", עניתי בביטחון, "שלחו אותי לבדוק שהקפל"ר מכויל". שלושה שבועות של התרוצצויות בבסיסים הבהירו לי שאין הרבה דלתות צבאיות שפאסון וג'יבריש לא יכולים לפתוח.
"מעולה, החבר'ה מתלוננים שהקפל"ר מחלט נוקדים כבר שבוע", ענה לי הש"ג באותו הז'רגון עצמו. מסתבר שלכל ג'יבריש יש משמעות צבאית כלשהי. אז פשוט הנהנתי בהיסטריה ונכנסתי.
"בוא בוא תראה מה זה מילואים", אמר לי מתן צור עוד לפני שהספקנו להתחבק במבוכה.
הסתכלתי סביבי, סרקתי את המתחם ומה אני אגיד לכם? מדובר אכן בחתיכת חור. בוץ, עפר ואבק. אבל היופי הוא בעיני המתבונן, ואני הרי באתי מפוזיציה.
"איזה מדהים", אמרתי למתן, "בדיוק כמו מחנה סיירים של בני עקיבא".
"מאיפה אתה יודע איך זה מחנה סיירים? אף פעם לא היית בבני עקיבא", הוא הזכיר לי.
"טוב, כי מדובר בעבודה זרה, כל חניך כל מדריך יש לו חברה. אלו אחוזים מטורפים", התגוננתי, "אבל פה אתם רק גברים, אז זה כמו מחנה סיירים של בני עקיבא מינוס הבעיות ההלכתיות - חלום!"
מתן כנראה זיהה את האג'נדה והמשיך בסיור.
"כאן אני מתקלח", הוא הצביע על פינה בשדה שהייתה מוקפת בחבל עלוב - הפעם בשיטת הלבוד, שיפה לצניעות כמעט כמו שצורת הפתח יפה לחסימת רכבים. על רצפת הבוץ היה מוטל מין צינור כזה שמוציא מים רק כשלוחצים לחיצות רציפות עם הרגל על מתקן מסוים שצמוד אליו.
"זה סיוט", הבהיר לי מתן והדגים את זרם המים העלוב שיוצא מהצינור.
"זה ריפוי בעיסוק", עניתי, "אימון מדהים של קואורדינציית עין-רגל".
מתן לא התרשם מההתלהבות שלי, כי כשבנאדם בוחר להסתכל על המציאות במשקפיים שחורים אי אפשר לנצח אותו.
"אתה מבין שכבר שבועיים לא הורדתי מעליי את המדים?" הוא התחיל להתעצבן.
"נו, אשריך שהתקיימה בך הברכה ושמלתך לא בלתה מעליך! אתה כמו דור המדבר", הרמתי לו.
"אבל המדים שלי דווקא מתבלים יופי!" הוא התרגז.
"טוב, זה כבר קושייה עליך, תעשה חשבון נפש למה לא מתקיים בך הנס".
לפני שהספקתי לתהות אם רגלו של צור בצקה, הגיעו כמה בייני"שים וקראו לנו לערבית.
"מה שכן, באים לקרוא לנו לתפילה במניין שלוש פעמים ביום", הוא הסביר.
"או ווה, זה באמת לא פשוט", הזדהיתי לראשונה עם הקושי, "אבל אי אפשר לצפות שהכול יהיה בדיוק כמו שאתה רגיל בבית".
סיימנו את הביקור בחיבוק פחות מביך מלפני כן והרבה יותר ארוך. כי, ציניות בצד, אני אוהב את ידידי ודואג לו. הגעתי הביתה מאוחר ונכנסתי למקלחת שלי עם הזרם האיתן ואז התכרבלתי במיטה הנוחה וחשבתי עד כמה לא מובנת מאליה ההקרבה של מתן צור (שם בדוי) וחבריו האלופים. עצמתי עיניים מתוך הכרת הטוב לחיילינו האמיצים, אבל אז פתאום הכתה בי תובנה נוספת שלא אפשרה לי להירדם כל הלילה. לכל הרוחות, חשבתי, שכחתי לכייל את הקפל"ר.
לתגובות: [email protected]
***