ביום ראשון יתקיים בפאלו אלטו שבקליפורניה כנס של ארגון ציוני שנקרא Z3. הצצה חטופה לרשימת הדוברים בכנס, או לפחות הדוברים הישראלים המזוהים פוליטית, חושפת משהו מעומק השבר בין מדינת ישראל לבין יהדות ארצות הברית, ובעקיפין – על המקום שבו הממסד של יהדות ארצות הברית צריך להצטרף לתנועת חשבון הנפש המתחייבת מאסון שמחת תורה.
המארגנים הזמינו את יולי תמיר – שפעם, מזמן, נבחרה על ידי הציבור בישראל למלא תפקידים בכירים – וגם אז עשתה זאת בתור סמן השמאל הקיצוני במפלגתה. הם הזמינו את אליקים רובינשטיין – נציג בכיר בתנועה הפוליטית 'השופטים', שהפסידה הפסד מוחץ בבחירות האחרונות. הם הזמינו גם את עינת וילף, שרושמת לזכותה את החשיפה היסודית ביותר של מיתוס זכות השיבה – אבל מעמדה לא איפשר לה להסיק את המסקנות המתבקשות ולנטוש את הקונספציה הלאומנית הפלשתינית.
לא פחות חשוב ממי שמופיע בכנס – זה מי שלא מופיע בו: אין נציג אחד של הימין הפוליטי בישראל. זה כנס שמדבר פוליטיקה, מדבר על חיבור לישראל – אבל משתיק את רוב הציבור הישראלי.
הרוח החיה של פרויקט Z3 היא הרב אמיתי פריימן. כבוגר ישיבת מעלה גלבוע ומוסדות חובבי תורה – אני מתקשה להאמין שנמצא אותו במסדרונותיהם של ארגוני שמאל יהודיים הזויים כמו ג'יי סטריט או JVP. אז איך בכל זאת קורה שאדם שכמותו, המחובר להוויה הישראלית, מארגן כנס שנועד לדבר עם ועל ישראל – אבל רובה של ישראל הפוליטית פשוט לא נוכח בו?
הכנס הזה הוא אירוע מייצג. במהלך לימודיי לתואר שני באוניברסיטת חיפה, הגיעה לפגוש אותנו משלחת של סטודנטים יהודים, שלומדים לתואר ראשון בלימודי ישראל באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית. המשלחת הזאת ביקרה בארץ חודש שלם, ובמהלכו היא פגשה עשרות אנשים – אבל לא היה בהם פוליטיקאי אחד מימין ליש עתיד, לא חרדי אחד ואף לא מתנחל. הם נסעו לעיירת פיתוח בדרום, אבל במקום לפגוש את התושבים בוגרי המעברות – הם פגשו גרעין יהודי־ערבי שהתנחל במקום אך לאחרונה. חשוב להדגיש: משתתפי המשלחת – הם לא משתתפי תגלית שהגיעו לכאן לשבוע כדי לעשות קיאקים בירדן ולראות את הזריחה במצדה. הם סטודנטים ששילמו הרבה כסף כדי להכיר את ישראל באופן אקדמי – והאוניברסיטה שלהם עושה הכול כדי להסתיר מהם את ישראל האמיתית, ולתחזק אצלם בבואה מתעתעת של מה שהממסד היהודי־אמריקני היה רוצה שישראל תהיה – אבל היא לא.
חיוני להכיר ולהבין את התופעה המצערת הזאת כדי להבין באמת, כישראלים, כמה סודות לא מפוענחים של הפוליטיקה הישראלית: המרכז הפוליטי בישראל, מבחינת יהדות ארצות הברית, מגולם בדמותו של יריב אופנהיימר. למציאות הזאת יש השלכות הרסניות על הדמוקרטיה הישראלית, וגם – כפי שלמדנו בדרך הקשה – על הדרך שבה מושרשות קונספציות צבאיות. אנסה להסביר את המנגנון.
יהודי ארצות הברית הם האוכלוסייה התורמת ביותר בעולם. חוקר הפילנתרופיה תיאודור ששון מעריך את היקף הפילנתרופיה היהודית אמריקנית בכ־10 מיליארד דולר. מתוך הסכום הזה – כ־3 מיליארד נתרמים למטרות יהודיות בארצות הברית, 3 מיליארד למטרות לא יהודיות בארצות הברית (כמו בתי חולים), עוד 3 מיליארד למטרות לא יהודיות מחוץ לארצות הברית (כמו טיהור מים באפריקה), ומיליארד אחד נתרם למדינת ישראל. מתוך הסכום הזה כשליש הולך למטרות יהודיות דתיות (ששון, במחקר שלו, לא מבחין בין תרומה לישיבת פוניבז' לבין תרומה לתנועת אמנה, וחבל שכך); שליש הולך לתנועות הציונית ההיסטוריות – בעיקר קק"ל; ושליש נוסף הולך לארגוני שמאל – כמו הקרן לישראל חדשה, קרן וקסנר והמכון למחקרי ביטחון לאומי.
שלושת הארגונים הללו בוודאי יתקוממו על שהגדרתי אותם ארגוני שמאל, ויעשו זאת ברמת אמינות משתנה. אבל זו בדיוק הנקודה של הטור הזה: ביחס למפה הפוליטית האמיתית בישראל – הם שמאל מובהק. ביחס למפה הפוליטית הישראלית כפי שנשקפת בכנסים יהודיים־אמריקניים ותארים ללימודי ישראל שם – הם לא סתם מרכז, הם המרכז שאין שום דבר בלתו.
קונספציית 'חמאס אינו מעוניין בהסלמה' טופחה היטב בחממת המכון למחקרי ביטחון לאומי, ומשם היא הפכה לסלע היסוד שעליו נבנה המודיעין הישראלי שלפני המלחמה. איך זה קרה? מה גרם לקצינים הבכירים לזלזל בסימנים שכל תצפיתנית וכל ש"ג הצליחו לפענח? כדי להבין זאת חשוב להבין איך עובדים קידומים בגופי הביטחון בישראל: ככל שמטפסים בגיל ובדרגה – מצד אחד סיכויי הקידום בתוך צה"ל מתכווצים, ומצד שני הסיכויים למצוא משרה מפנקת באזרחות מתכווצים גם הם. כשאלוף משנה בקבע עומד לפני פרישה, משרת חוקר בגוף כמו המכון למחקרי ביטחון לאומי קורצת ביותר. אבל מי שיקרא תיגר על קונספציות השמאל שמונחלות בגוף הזה מחריב במו ידיו את סיכוייו להיקלט שם, ומסכן את מטה לחמו. לכן הברירה הטובה ביותר בעבורו היא להכפיף את עצמו ואת שיקול דעתו המקצועי לתפיסת עולמם של פטרוניו הפוטנציאליים לאחר פשיטת המדים.
המנגנון הזה, בווריאציות שונות, פועל גם בשירות המדינה הרחב יותר באמצעות קרן וקסנר, ועד לאחרונה גם בפרקליטות ובבתי המשפט באמצעות תוכנית המשפטנים של הקרן לישראל חדשה. והמנגנון הזה מסביר מצוין את הניתוק של הגופים האלה מהחברה הישראלית.
בתוך ערמת הלקחים שנגזר עלינו ללמוד בעקבות טבח שמחת תורה, מונח גם הלקח הזה: העיוורון מרצון של יהדות ארצות הברית לגבי הנעשה בחברה הישראלית הביא לחשיפה אסטרטגית של מדינת ישראל לפגיעה קשה מצד אויביה. זה לא קרה בגלל בגידה חלילה. להפך: אני מאמין ליהודים אמריקנים, שלוקים בעיוורון הזה, שהם פועלים מתוך אהבה ודאגה לישראל. אבל זה כן קרה משום שאנחנו כאן איפשרנו לזה לקרות: התייחסנו לעיוורון הזה כאל משובה גלותית. לקחנו בשמחה את הכסף, משכנו כתף בתגובה להטפות הפוליטיות שנתלוו אליו, ולא הבנו כמה חזק ועמוק העיוורון הזה היכה בחשובות שבשורותינו.
גם את זה הגיע הזמן לתקן.
הכותב הוא בוגר תואר שני בלימודי יהדות ארצות הברית
***