היעד: ניצחון

לאחר ששלושת השבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל התבלטו בתקיפות אוויריות בלבד מצידה של ישראל, בשבת שעברה החל צה"ל בשלב השני של הלחימה, השלב שעליו דיבר שר הביטחון יואב גלנט עוד מראשית המלחמה, והוא כניסה קרקעית לרצועה. בניגוד לפעולות צה"ל בעבר, במיוחד במהלך מבצע צוק איתן, הפעם הכניסה הקרקעית מתבצעת בהדרגתיות, ובכל יום מגדיל צה"ל את היקף הכוחות שנכנסים לרצועה.

תחילתו של השלב השני עוררה מחדש סוגיות שמלוות את המלחמה מיומה הראשון והפכו בשלב זה לרלוונטיות במיוחד. מדובר בשאלות שיכריעו את כיוונה של המלחמה, ואת מידת הצלחתה של מדינת ישראל ששואפת לניצחון מכריע.

להשמיד את האיום על ישראל מרצועת עזה

בשעות ובימים הראשונים של המלחמה הוצבה מטרה אחת ויחידה לכוחות הביטחון השונים, והיא לבלום את המתקפה של מחבלי חמאס בשטחי ישראל. ככל שהצליחו כוחות הביטחון במהלך הזה, החל הדרג המדיני להציב מטרות ממשיות למלחמה. אלא שהפעם, בניגוד לסבבים הקודמים, נעלמו מטרות אמורפיות כמו השבת השקט לדרום או הרתעת חמאס, וניתנו מטרות ממשיות של מיטוט שלטון חמאס על ידי השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות ברצועת עזה.

ביום שלישי השבוע חזר ראש המל"ל צחי הנגבי על דברים אלה ופירט: "המטרה המבצעית שהוגדרה לצה"ל הייתה חד משמעית: להשמיד את היכולות השלטוניות והצבאיות של החמאס והג'יהאד האסלאמי כך שלא יהיה יותר איום על ישראל מרצועת עזה". מטרת מיטוט שלטונו של חמאס ברצועת עזה היא למעשה מטרת העל של המלחמה, בעוד שאר המטרות, ובראשן סוגיית השבויים, משחקות תפקיד חשוב בקבלת ההחלטות אך הן לא המטרה העיקרית. יחד עם זאת חשוב לציין כי בעיני צמרת מערכת הביטחון וראשי הדרג המדיני, ובמיוחד שר הביטחון יואב גלנט, שני הדברים - מיטוט שלטון חמאס והחזרת השבויים - תלויים זה בזה, אך על כך נרחיב בהמשך.

בדברים שנאמרים על ידי צה"ל, הן באמצעות התדרוכים היומיים של דובר צה"ל והן בהצהרות ובאמירות של הרמטכ"ל ובכירי המערכת השונים, היעד של השמדת חמאס לחלוטין כבר אינו מופיע. בין יעדי המלחמה ניצב פרויקט חיסולם של ראשי החמאס והג'יהאד האסלאמי, אך בצה"ל לא מגדירים את חיסולם כתנאי הכרחי לניצחון במלחמה. יש להדגיש כי עד כה צה"ל חיסל שורה של בכירים בצמרת ארגוני הטרור, כולל מהזרועות המדיניות שלו, דבר שבעבר התרחש לעיתים רחוקות למדי. כמו כן הותקפו עד כה גם משפחות צמרת חמאס והג'יהאד ונכסים שבבעלותם.

אחת הסיבות לכך שמטרת חיסולו של חמאס, כדוגמת חיסול ארגון ספטמבר השחור בזמנו, אינה נתפסת כמטרה של המלחמה היא ההבנה כי חמאס הוא למעשה תנועה רעיונית ולא מיליציה לוחמת בלבד. חמאס, כמו שאר תנועות הבת של תנועת האחים המוסלמים, מושרשת עמוק בתוך הציבור העזתי בפרט והציבור הפלשתיני בכלל.

במסגרת מטרות המשנה של המלחמה מדברים במערכת הביטחון על שליטה ביטחונית מלאה ברצועת עזה, בדיוק כמו ביהודה ושומרון. המשמעות היא שבסופה של המלחמה צה"ל יוכל להיכנס בחופשיות לערים העזתיות ויחזיק בציר פילדלפי. יחד עם זה, בימים האחרונים עולים בשיח שבין מעצמות המערב לישראל מודלים נוספים, שמציגים אפשרויות שונות לכוחות בינלאומיים שיחזיקו בשטח. התקווה של המעצמות היא שהכוח המדובר יפעל בדומה לכוחות השלום שמוצבים במצרים ואוכפים את הסכם השלום. מנגד, החשש בישראל הוא שהכוח יהיה דומה הרבה יותר לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, שפעם אחר פעם מוכיח את חוסר יכולתו למנוע מחיזבאללה להתבסס בגבול הצפוני של ישראל.

את האסטרטגיה הצבאית למלחמה הגדיר שר הביטחון כבר בשבוע הראשון בקווים כלליים. הוא חילק את המערכה לשלושה שלבים. השלב הראשון הוא שלב הכתישה האווירית, במטרה לנקות את השטח ככל האפשר. השלב השני, שבו ישראל נמצאת כעת, הוא שלב הכניסה הקרקעית הנרחבת. אחריו יגיע השלב השלישי, והוא שלב הטיהור היסודי של הרצועה מקיני הטרור של חמאס, ובדגש על מנהרות הטרור. במשך שלושה שבועות ניסתה ישראל לדחות את תחילתו של השלב השני, מתוך הבנה שברגע שכוחות גדולים של צה"ל ייכנסו לשטח הרצועה יהיו אבדות כבדות בנפש. ואכן, ביום שלישי השבוע החלו להגיע הבשורות על חיילים שנפלו בקרבות לחימה קשים בשטח ג'באליה שבצפון הרצועה.

כחלק מאסטרטגיית הלחימה, וכלקח ממערכות קודמות, הוחלט בצה"ל לשמור על עמימות כמעט מוחלטת בכל הקשור לתנועת הכוחות ברצועה ולקרבות המתנהלים בה. התוצאה היא שבזמן אמת כמעט לא יוצא מידע למערכות התקשורת, ולמעשה הדבר מאפשר לכוחות לנוע בחופשיות, שכן גם החמאס אינו יכול להיערך מראש למתקפה הבאה של צה"ל. אולם למדיניות הזאת יש גם צד שלילי, והוא חיזוק חדשות הכזב שיוצאות מהשטח. בגלל שצה"ל אינו מנדב מידע על הקרבות בזמן אמת, הציבור הישראלי מקבל את המידע מהערוצים העזתיים. הדבר מוביל לכך שברשתות החברתיות נוצרת חרושת שמועות, שאף אילצה את הצבא לפרסם הכחשה רשמית. במהלך השבת שעברה נותקו תשתיות התקשורת ברצועת עזה, מה שמנע גם מהעזתים להוציא דיווחים מהשטח, וכפועל יוצא בלם לשעות ארוכות גם את השמועות.

ממה שכן אפשר לומר על אסטרטגיית המלחמה של צה"ל ברצועה עולה התמונה הבאה: צה"ל חדר לרצועה משלוש זירות. האחת בצפון הרצועה, דרך מעבר זיקים, השנייה במרכז הרצועה על ציר נצרים, והשלישית היא דרך הים על חוף עזה. המטרה היא ביתורה של רצועת עזה לשני חלקים וכיתור צפון הרצועה, עם דגש על העיר עזה. דרום הרצועה, ובמיוחד העיר רפיח, משמש בשלב זה מקלט לתושבי הרצועה.

לאחר ביתור הרצועה פועל צה"ל במודל של סגירת השטח על העיר עזה, תוך ניקוי המרחבים שבהם נמצאים הכוחות הלוחמים. לשם כך, בכל יום מרחיב צה"ל את היקף הכוחות שנכנסים לתוך הרצועה. עיקר כוחו של חמאס, על מפקדותיו, אנשיו ונשקו, נמצא בצפון הרצועה, ועל כן שם ממקדת ישראל את פעילותה בשלב זה.

בתי החולים ככיסוי לתשתיות החמאס

אחת הבעיות העיקריות שישראל נאלצת להתמודד איתן פעם אחר פעם, ובכל סבב מחדש, היא סוגיית בתי החולים ברצועת עזה. הסיבה לכך ברורה וידועה לכול: מצד אחד, בתי החולים נתפסים בעולם המערבי כמרכזים הומניטריים ועל כן אסור לתקוף אותם. מצד שני, זאת בדיוק הסיבה שבגינה חמאס בנה את מפקדותיו הגדולות מתחת לבתי החולים. בית החולים הידוע ביותר לציבור הישראלי ברצועה הוא בית החולים שיפא, שמתחתיו נמצאת המפקדה הראשית של חמאס. מלבדו פועלים ברצועה בית החולים אל־קודס, בית החולים האינדונזי, בית החולים הטורקי ועוד.

מחבלי חמאס שנלקחו בשבי בימי המלחמה הראשונים הודו בחקירתם בפה מלא בכך שראשי החמאס סוברים כי בתי החולים מוגנים הלכה למעשה מפני תקיפות ישראליות, מה שמאפשר לפעול מתחתם בחופשיות. על כן בצה"ל הוציאו ביום שישי שעבר לתקשורת העולמית תיעוד נרחב שכלל שורה ארוכה של ראיות שמוכיחות כי בתי החולים הללו משמשים למעשה כבסיסי טרור.

למרות הצגת הראיות, בצה"ל מדגישים כי אין זה אומר שבתי החולים הם יעד מיידי לתקיפה. תקיפות אכן התקיימו בסביבתם של כמה בתי חולים, וכזכור, הג'יהאד האסלאמי פגע בטעות בסמוך לבית החולים הבפטיסטי ברצועה, מה שהוביל למותם של כמה עשרות בני אדם. מטרת הצגת הראיות היא הכנת הקרקע למקרה שבו יוחלט לתקוף את בתי החולים הללו. לאור מטרות המלחמה, נראה כי במוקדם או במאוחר לא תהיה לצה"ל ברירה אלא לבצע זאת.

סוגיית בתי החולים משחקת תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית. לצד הקמפיין התודעתי שחמאס מנסה להריץ, לעיתים בהצלחה ולעיתים לא, במטרה לזכות באהדה ציבורית במערב עקב הפגיעות הקשות בבתי החולים, סוגיית בתי החולים היא לב ליבו של הוויכוח בנוגע לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. עיקר הוויכוח נסוב סביב שאלת הכנסת סולר לרצועה, שבלעדיו אין אפשרות להפעיל את מערכות החשמל בבתי החולים, וכמו כן אין אפשרות לשהות במנהרות של חמאס.

ישראל עד כה התנגדה להכנסת כל סולר לרצועה, וזאת לאחר שאספקה של מוצרים הכרחיים אחרים כן נכנסה לרצועה. ראש המל"ל הנגבי אמר במסיבת העיתונאים ביום שלישי כי עד כה ישראל הצליחה לעמוד בלחצים הכבדים שמפעיל עליה הממשל האמריקני בנושא, אך לא בטוח שתוכל לעמוד בכך עוד זמן רב. מאוחר יותר חזר בו הנגבי מאמירה זו.

בינתיים הזמן הולך ואוזל. שני שעוני חול מכריחים את ישראל לקבל החלטות קשות לגבי המשך הלחימה. הראשון שבהם הוא המוכר והידוע מסבבי הלחימה הקודמים: שעון החול המדיני. נכון לעכשיו ישראל זוכה לגיבוי מלא מכל מעצמות המערב. מדובר בגיבוי בהיקף חסרי תקדים. פרט לתמיכה החד־משמעית של שתי מפלגות בית הנבחרים בארצות הברית, גם בריטניה, צרפת וגרמניה נותנות לישראל גב מוחלט, ואומרות שעליה להשמיד את חמאס. בגרמניה ובצרפת הגיבוי מגיע אף לשינויי חקיקה ומדיניות הפנים, במיוחד בכל הקשור להפגנות תמיכה של מוסלמים ואנשי שמאל קיצוניים בחמאס. בגרמניה התמיכה בישראל חוצה את גבולות הפוליטיקה ומקבלת ביטוי נרחב אף במגרשי הכדורגל במדינה, משחקנים שפוטרו מקבוצותיהם בגלל שהביעו תמיכה בחמאס ועד קבוצות שהעלו מיצגי הזדהות עם ישראל ועם קורבנות מתקפת הטרור שאירעה בשמחת תורה.

בבריטניה התמונה מורכבת יותר. הפגנות ענק אנטישמיות מתקיימות כמעט מדי יום בערים הגדולות במדינה, כדוגמת לונדון וליברפול, בעיקר בהשתתפות האוכלוסייה המוסלמית הגדולה שחיה בהן. גם השמאל הבריטי, שעד לפני שנים אחדות הוביל את האופוזיציה, עומד לצד המפגינים המוסלמים ומביע תמיכה בחמאס ברמות שונות.

לעומת זאת, בקרב שתי המפלגות הגדולות בממלכה, המפלגה השמרנית מחד ומפלגת הלייבור מאידך, ישנו קו אחיד וברור של תמיכה מוחלטת בישראל. שתי המפלגות אף נפטרו מחברי פרלמנט שהתנגדו לקו הזה: במפלגה השמרנית פיטר ראש הממשלה שר זוטר משום שקרא להפסקת אש מוחלטת בין ישראל לחמאס, ובמפלגת הלייבור הדיחו חבר מפלגה - מהלך הדומה להגדרת חבר כנסת מורד בישראל - בגלל תמיכתו בעזה. בשביל מפלגת הלייבור מדובר בצעד שאינו מובן מאליו כלל, לנוכח העובדה שממנה יצא הזרם בעל הנטיות האנטישמיות של השנים האחרונות בממלכה.

למרות זאת ברור לכולם שהתמיכה המוחלטת שישראל מקבלת כיום לא תישאר בעוצמה שכזו זמן רב. צחי הנגבי רמז לכך בדבריו על סוגיית הסולר שישראל אינה מאפשרת להכניס לרצועה. גם משרד ראש הממשלה הסביר בהודעה שפורסמה השבוע כי הכנסת הסיוע ההומניטרי מאריכה למעשה את החבל שישראל מקבלת מהעולם. בישראל מעריכים כי ככל שהמצב ההומניטרי ברצועה יחמיר, וככל שהפעילות הצבאית, הן הקרקעית, הן הימית והן האווירית, תתרחב ויתפרסמו תמונות של הרס רב, יחל הלחץ בדעת הקהל העולמית להשפיע גם על מנהיגי המדינות שכרגע מביעים תמיכה מוחלטת בישראל.

לא נלחמים עם סטופר מעל הראש

שעון החול השני הוא שעון החול הכלכלי. העלויות של המלחמה עצומות. על פי הערכות משרד האוצר, עלותו הישירה של כל יום לחימה היא סכום עתק של מיליארד שקלים. כמו כן, בימים אלה מגויסים כ־350 אלף חיילי מילואים, מה שלמעשה משבית חלקים נרחבים במשק. כשבצה"ל מדברים על מלחמה שתימשך חודשים, המשמעות הכלכלית היא מאות מיליארדי שקלים שייגרעו מהכלכלה הישראלית.

מדובר בנתונים שאף מדינה לא יכולה לעמוד בהם, וגורמים בכירים במשק אף מסבירים כי ישראל לא תיאלץ להגיע למחוזות כלכליים שכאלה. בראש ובראשונה מדברים בישראל על הסיוע הכלכלי האמריקני, שגובהו יותר מ־14 מיליארד דולרים. כמו כן, גורמים בכירים בקבינט המדיני־ביטחוני אומרים ל'בשבע' כי "אף אחד לא מתכנן שהלחימה תימשך באותה עצימות לאורך כל המלחמה. ברור שבשלב מסוים ישוחררו חיילי מילואים רבים והם יוכלו לחזור למעגל העבודה".

בכירים בתעשייה מסבירים כי ניתן לראות שבכל שבוע עוד עסקים ועוד חלקים במשק חוזרים לפעילות. לאור זאת הם אומרים כי יהיה זה טעות להעריך שהנזקים הכלכליים למשק יימשכו באותו סדר גודל כמו שהיו עד כה. במקביל לכך, באוצר החלו להזרים מיליארדים לטובת אזורי העימות וסיוע מיידי למשק, וזאת מתוך הבנה שאם העורף הכלכלי והאזרחי של ישראל לא יתפקד יהיה קשה להמשיך בלחימה לאורך זמן.

באוצר התקבלה הבנה נוספת שעל פיה תקציב המדינה לשנת 2024 כבר לא רלוונטי ויצטרכו ליצור תקציב חדש. השר גדעון סער פנה בתחילת השבוע לשר האוצר סמוטריץ' בבקשה להתחיל לעבוד על תקציב חדש, שיותאם למצב החדש שנוצר ויכלול בין היתר השקעה מסיבית במשרד הביטחון והגדלת צבא היבשה. לצד האמירות של האוצר כי המשק במצב יציב ויש לישראל יכולת כלכלית להתמודד עם המלחמה, גם שם אומרים כי אם יתרחבו זירות המלחמה, בדגש על הזירה הצפונית, ישראל תהיה במקום אחר לחלוטין מבחינת יכולתה הכלכלית לעמוד בהוצאות המלחמה.

בצה"ל מדגישים כי הפעילות המבצעית מונחית מטרה, ולא מונחית לוחות זמנים. "אף אחד לא עומד לנו עם סטופר על הראש", אומרים גורמים צבאיים ומוסיפים: "יש לנו שורה של משימות לעמוד בהן, ואנחנו לא נעצור עד שנעשה זאת".

בעוד המלחמה בעזה נמשכת, החשש הגדול בישראל הוא כי חיזבאללה יצטרף בכל כוחו למלחמה. בשבוע שעבר סקרנו בעיתון זה את החזית הצפונית ואת הסיוע האמריקני שמנע פתיחת מערכה מלאה גם בחזית הצפונית. כידוע, גם בצפון מתרחשים כל העת חילופי אש בין ישראל למחבלי חיזבאללה.

בשבוע האחרון נפתחה חזית נוספת מול ישראל, החזית הדרומית, באמצעות גרורה נוספת של איראן - המשטר החות'י בתימן. החות'ים שיגרו בימים האחרונים טילים ארוכי טווח, כאלה שחוצים יותר מ־1,700 קילומטרים, לכיוונה של אילת. לצד זה שלחו החות'ים לעבר ישראל גם כטב"מים.

חלק מהטילים והכטב"מים יורטו על ידי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל, ובראשן חץ 3 שנעשה בה שימוש מבצעי לראשונה, וחלקם יורט על ידי חיל האוויר. יחד עם זה, ישראל הזדקקה לסיוע אמריקני וסעודי ביירוט חלק מהמתקפות מתימן לעבר ישראל. בצה"ל מודים כי נעשים שיתופי פעולה נרחבים בזירה זו.

במשך שנים נשמעות אזהרות כי ישראל אינה יכולה להתמודד עם כמה זירות במקביל, כשבראש הדוברים ניצב כבר שנים האלוף במילואים יצחק בריק. גם עיתון זה סיקר בהרחבה את הסכנות הטמונות בתוכנית הרפורמה לצבא, תר"ש גדעון, שנוצרה על ידי גדי איזנקוט בימיו כרמטכ"ל וצמצמה משמעותית את צה"ל בכלל ואת צבא היבשה בפרט, והזהיר מפני החשש כי ברגע האמת ישראל תיקלע לבעיה אם תצטרך להתמודד עם כמה זירות במקביל.

צה"ל, בתדרוכיו השונים, חוזר שוב ושוב על הטענה כי יש ביכולתו להגן על כל הזירות במידת הצורך. אך יחד עם זאת, ההחלטה של הדרג המדיני להתמקד במערכה בעזה ולהימנע ככל האפשר מפתיחת זירות נוספות נובעת בין היתר מההבנה כי התמודדות רב־זירתית עלולה להיות מורכבת מדי לצה"ל בשלב זה. בישראל מודעים לעובדה שאלפי חיילים אמריקנים נמצאים בים התיכון, קרוב לישראל, ובמידת הצורך הם יסייעו לישראל, אם כי ישראל מתנגדת נחרצות לכך שכוחות צבאיים זרים יגנו עליה. לפי שעה שיתופי הפעולה העיקריים של ישראל עם הצבא האמריקני מתבטאים בהרתעת חיזבאללה, בשיתוף מודיעין נרחב על הנעשה ברצועה ובסיוע בסוגיית החטופים.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה עדכן צה"ל 240 משפחות בכך שיקיריהן נמצאים בשבי החמאס. סוגיית השבויים תופסת חלק חשוב במאמץ המלחמתי ובמאמץ המדיני שסביב המלחמה. בראשית השבוע חילץ צה"ל בפעולה הרואית את התצפיתנית אורי מגידיש משבי החמאס. מעט מאוד מאפשר צה"ל לומר על פעולת החילוץ, אך חשיבותה של פעולה זו גדולה מהחזרתה המשמחת של מגידיש למשפחתה. הרובד הראשון הוא ההשפעה המוראלית שיצר החילוץ בקרב החברה הישראלית. לראשונה מאז המלחמה, שבה צה"ל נכשל בתפקידו להגן על גבולות מדינת ישראל, הציבור הישראלי חזה בהצלחה צבאית ממשית.

הרובד השני הוא האופציות שהחילוץ פתח בפני ישראל בסוגיית השבויים. לראשונה לצד הדיבורים על עסקה, נוספה האפשרות כי ישראל תבצע בהצלחה מבצעי חילוץ ברחבי הרצועה, בלי שחמאס יזכה בהישג כלשהו בנושא. השר גלנט אף אמר זאת במפורש לאחר פרסום חזרתה של מגידיש: "זו (מבצע החילוץ - א"מ) הוכחה נוספת ליכולות שלנו להגיע לחטופים, לחשיבות הפעולה הקרקעית ובעיקר למחויבות שלנו כלפי כל אחת ואחד מהחטופים. מבחינתי, יש למחבלי החמאס רק שתי אפשרויות - או למות בקרב מול צה"ל, או להיכנע ללא תנאי. אין אפשרות שלישית. זה נכון למחבל בשטח ועד להנהגת הארגון".

***