מאז החלו יהודים לחזור לארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה, מאבקים עם הציבור הערבי ועם מדינות ערב היו עניין שבשגרה.
דור המייסדים זכר את פרעות תרפ"ט ואת באב אל-ואד, אחד מסמלי מלחמת העצמאות, בניהם ובנותיהם זכרו את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כיפור, ואילו נכדיהם חוו את מלחמת שלום הגליל, המחבלים המתאבדים ומלחמת לבנון השנייה.
המלחמות והפיגועים העלו מטבע הדברים את רמות החרדה של התושבים אך החוסן הלאומי המרשים של רבים מבני הישוב היהודי ולאחריו מדינת ישראל הצעירה אפשרו את המשכם של החיים עצמם, ובכלל זה את תפקודה של מערכת החינוך. הדבר היה נכון גם ביישובי הספר שהיו מופגזים בקטיושות מלבנון ולאחר מכן בטילים מרצועת עזה.
נכון, הפעם זה שונה. שליחיו של השטן חדרו לבתים, רצחו משפחות שלמות, וחטפו אנשים רבים, מקטן ועד גדול. אך, במקביל לצער וליגון בו שרויים כולנו והמלחמה המתרחשת בעזה, האם נכון להגביל את מערכת החינוך? האם נכון לשנות את סדרי הלימודים ולפגוע ברצף הלמידה וההוראה של התלמידים? האם חוסנה של חברה אינו נמדד בדבקותה בחינוך ילדיה?
למעשה, ההבנה כי הילדים צריכים להיות בבית ספר, פיזית או במידה ולא ניתן, אז וירטואלית מובילה אותנו לשאלת חשיבותו של בית הספר בחיי בית הספר. פילוסופים של החינוך דנים בשאלת מטרותיו של בית הספר: האם מטרותיו מסתכמות בפיתוח יכולותיו וכישוריו של הילד? האם הן כוללות גם הקניית ערכים חברתיים על מנת להפוך את הצעירים לאזרחים טובים ונאמנים? ואולי המטרה היא יצירת אדם הומניסטי בעל ערכים נעלים של עזרה לזולת ודאגה כנה לאחר? תהא המטרה אשר תהא הרי מימושה מחייב את נוכחותם של התלמידים בבית הספר או לפחות בבית הספר הווירטואלי היכן שהטילים מסכנים פיזית את התלמידים.
דווקא בימים של משבר ואי וודאות בהם הסדר החברתי מתערער והמבוגרים מבטאים חרדה וחשש מפני הבאות, חשוב שהילד יחווה את מימושן של מטרות החינוך שהצגתי. ברמת הפרט, בית הספר משמש זירה בטוחה בה עשוי הילד לשוחח עם מורים וחברים על האירועים הנוראים שהתרחשו במדינה ובמשמעותה של המלחמה בה אנו מצויים.
ברמת החברה, הימצאותם של התלמידים בבית הספר מסייעת למחנכים ולמורים לעבד יחדיו את הערכים בהם דוגלת מדינת ישראל, היותנו מעטים מול רבים הקמים עלינו לכלותנו, ואת חשיבות השמירה על הגר גם בעתות של מלחמה. בכיתות הגבוהות עיסוק בשאלות הומניסטיות מסייע לשמירה על רמה מוסרית בחברה שהרי חברה שבה הרמה המוסרית נמוכה סופה שבניה יפגעו זה בזה כפי שקורה במדינות סביבנו מעת לעת.
נכון, יהיו הורים מפוחדים החוששים על ביטחונם האישי של ילדיהם ויהיו אולי מורים שהמראות שהגיעו מהטבח הנורא עדיין חקוקים במוחם ומשתקים את פועלם. אבל, החלופה – השארתם של הילדים בבית – מסוכנת יותר להם ולהורים עצמם. הילדים אינם אמורים להישאר באווירה של חירום וחרדה או למצער למצוא פורקן קל למתחים הרבים השוררים כעת במדינתנו.
כבר שמענו על בני נוער שהתדרדרו לאחרונה לסמים, לאלכוהול ואף לצריכת זנות. אין בליבי ספק כי החזרה לבית הספר, כחלק מהחזרה של המשק כולו לשגרה, מצמצמת רבות את המגמות המסוכנות הללו.
הטילים מאיימים על גופנו אך סגירתם של בתי ספר באזורים רבים או התייחסות לא רצינית לשיעורי הזום מהווים איום על נפשם של ילדים וילדות, נערים ונערות, ואלה כזכור כבר נפגעו בתקופת הקורונה ובעצם אמורים להיות המבוגרים בעלי החוסן של המחר.