האם יהודית ניצןדביר עמר, ערוץ 7

יהודית ניצן, אמו של גלעד ניצן הי"ד מהיישוב שילה בבנימין, לוחם סיירת גבעתי, שנפל בקרב ביום שישי, ספדה לו אמש (מוצ"ש) בלוויה רבת משתתפים בבית העלמין בשילה.

"ריבונו של עולם, איזה מתנה נתת לנו לפני 21 שנה וקצת, איך זכינו? בחודשים האחרונים בהם נשאתי את גלעד ברחמי, נפרדנו מכל כך הרבה אנשים אהובים, ערן פיקאר, בן דוד אהוב שלי, אברהם גביש, אבי סיטון, ושמואל ירושלמי, ועוד הרבה, אלו היו ימים קשים, שאלתי את עצמי: איזה תינוק ייוולד לנו אם אני כל כך הרבה בוכה בהיריון שלו", ספדה האם.

היא הוסיפה: "בברית המילה שלו בתשעה באב החלטנו לתת לו שם שהוא תפילה לעתיד, מבט של אמונה, ושמחה ונחמה, גלעד נחמיה. שמחה לעד ונחמיה, נחמה. ריבונו של עולם, אומרים ששלושה שותפים באדם, אנחנו שותפים בסיפור הזה, אנחנו לא לבד, אנחנו השתדלנו לעשות את את חלקנו, לגדל אותו בבריאות גוף ונפש, לתת לו אהבה וכלים לחיים, לתת לו תורה להתחבר אליה, לא לקלקל את הדבר המיוחד, תהליך ההתפתחות של הנשמה הגדולה שלו. על קרבה והיכרות עמוקה, ה' החלק שלך שנתת בו נשמה גדולה, כמה למדנו ממנו, אהבה לכל סוג של אדם. על חברות מכל סוג.

עמל ושאיפות, לא לוותר לעצמך, גם אם מגיע לך הקלות בבגרות, גם אם לימודי הגמרא בישיבה הם קשים ומאתגרים, לא מוותרים. מתאמצים ועובדים קשה. ריקוד על ידי שירה, הצמדות לתלמידי חכמים. כמה אנרגיות לאדם, לה', לטבע. הכישרון לצומח, לגינון. חיבור למשפחתיות ולבית. לקבל ממנו טלפון שהוא חוזר הביתה: 'אמוש, צריך משהו מהמכולת?' ומיד להשתלב בהכנות לשבת, חיבוקים ואחיינים והמון יחס.

ה' נתת לנו מתנה נפלאה, אבל למה כל כך קצרה? יש לגלעדוש עוד כל כך הרבה מה לעשות בעולם, כל כך הרבה עצבות יש לגרש, כל כך הרבה אהבה יש לפזר, כל כך הרבה חיוכים צריך לחלק. כל כך הרבה אחיינים רוצים להשתולל אתך".

האב יעקב ניצןדביר עמר, ערוץ 7

לאחר דברי האם, ספד האב יעקב ניצן. "קשה, קשה, פחדתי מהרגע הזה, חששתי, התפללתי שזה לא יגיע. לפני שבועיים גלעד לוקח אותי הצידה: אבא, אני יודע מה אתה חושב, אל תדאג, חיילות שלי בשמיים, מקצוען א', אף אחד לא יתפוס אותי. אבא אתה תראה תמונה שלי עם סיגריה בחוף הים בעזה, קח את בנך אשר אהבת והעלו לעולה, זה מה שקיבלתי בשבת. גלעד שלי, ילד טהור, ילד שמח", ספד האב בדמעות.

האב סיפר על רגע הבשורה: "חצי שעה לפני שבת אני רואה צלליות בדלת, אבל זה לא היה אורחים. יש לנו שני לבבות לכל אחד, לב פרטי קטן, לב משפחתי, לב אוהב, ויש לנו לב כללי, לב ישראלי, והם עוזרים אחד לשני, שהלב הישראלי פצוע אז הלב הקטן עוזר. יש בת מצווה של הדס, עוזר ללב הכללי שפצוע, ושהלב הפרטי פצוע אז הולך ללב הכללי ואומר לו: אתה חלק מעם ישראל. אבל מה עושים ששני לבבות מפורקים, מה עושים שהכל מרוסק? ואין לנו לברוח, הכל מרוסק. היה פייטר, לוחם, ממשיך ושמח.

בכי אחד אני זוכר בכיתה י', היה לו קשה בלימודים, 'אבא, אני מתוסכל', הוא בכה. אמרתי לו: גלעד, אתה לא בוכה, אתה שמח, לא משנה כלום, עזוב אותך מהשטויות. הוא אומר: אבא, איך אני יהיה שמח, אמרתי לו: מה אתה הכי רוצה? לצנוח אתך. אמרתי לו: קיבלת. אני אתך. איזה גאווה הייתה לו, עוד הישג השגתי, וגם את התעודה.

שגלעד מגיע יש אור ושמחה בבית. לא הבנתי הרבה דברים, אני חושב שאני מבין עכשיו את ה'זורעים בדמעה', ההתחברות לאדמה מקבלת משמעות חדשה. על אדמת שילה, פה התחיל, פה ממשיך, פה יהיה, זה הוא, זה אנחנו, זה הנשמה של כולנו. גלעד הוא ילד של עם ישראל. גלעד שלי, לך בשלום, נוח על משכבך בשלום, אוהב אותך ילד, אבא".