האתגר הגדול - מערכת המנהרות התת קרקעיות. כשרואים בעיניים את פיר המנהרה הרחב, המבוטן היטב, שיוצא בתוך בית של פעיל חמאס - אי אפשר שלא להתרשם שחמאס בנה מערכת אדירה מתחת לקרקע, רק כשרואים בעיניים מבינים עד כמה.
כל קוב של בטון שהושקע במערכת הזו - הושקע למטרות רצח יהודים, במקום לבניית בתי ספר לילדים בעזה ובתי חולים לאוכלוסייה. המנהרות הן האתגר המבצעי הגדול ביותר, כי למרות שהשטח שהיינו בו נמצא בשליטה מבצעית מסוימת של צה"ל, בכל רגע נתון יכול מחבל או חוליית מחבלים להפתיע את הכוחות.
80% מהבתים שהלוחמים בחטיבת הנגב איתרו במרחב - היו ממולכדים או עם פירי מנהרות של חמאס. חמאס נערך היטב והשקיע מאמצים אדירים למלכד הכל.
אוכלוסייה אזרחית הלוחמים כבר לא מצאו באזור הזה, כולם ברחו, והם מצאו רק מלכודים על מלכודים שהיה צריך לנטרל בחכמה ובזהירות.
הייתי בבית חאנון לשעבר. זו כבר לא העיירה העזתית שהייתה שם. המקום שהיה פעם בית חאנון הוא היום גל הריסות ושברי בתים. אין זכר לכבישים או מדרכות, הולכים בין הבתים על חול, דיונות ושברי בטון. זו עבודת ההכנה שחיל האוויר עשה שם בשבועות שלפני התמרון, וזה החורבן שחמאס הביא על הרצועה.
ודבר אחרון - הרוח. הקצין היחיד בחדר שהיה בסדיר הוא המח"ט, אל"מ עברי אלבז שנפצע בעצמו בעזה לפני 15 שנה במבצע חורף חם וחזר להילחם בה פעם אחר פעם. כל השאר - אנשי מילואים בשנות ה-20 וה-30 וה-40 לחייהם, שעזבו משפחות וילדים, ואין להם שום ספקות בנוגע לצדקת הדרך.
פגשתי נכונות להקרבה, אש בעיניים, רוח לחימה, תעוזה - ורק שם אפשר להבין שזה לא סיסמאות ריקות. "גם אם יש אבדות, אנחנו מנצחים", הם ביקשו להדגיש. רוח הלחימה היא האמל"ח הכי חזק בשדה הקרב - יותר מכל טנק, נגמ"ש או מטוס קרב.
או כמו שאחד מהם היטיב להגדיר - "הרוח קובעת את הניצחון, המקצועיות קובעת את המחיר. ככל שאנחנו מקצועיים יותר, אנחנו פחות נפגעים, אבל בסוף הניצחון זה הרוח - ושם אין אומה בעולם הזה שלוקחת אותנו".