חודש למלחמה. העיר עזה בה חיו למעלה משני מיליון איש הופכת עם כל יום שחולף לעיי חרבות. לאחר שבועות של הפצצה מאסיבית מהאוויר ושבוע לאחר התמרון הקרקעי, עזה משנה פניה.
הדברים נכונים במיוחד לצפון הרצועה שם פועלים הלוחמים האמיצים. חרף הפצרות דובר צה"ל מתושבי צפון הרצועה להתפנות לדרומה, לא כולם נענו לקריאה מסיבות שונות. ועדיין, המחזות הבולטים בשכונות הללו הם בעיקר שם, אש ותמרות עשן.
במהלך סוף השבוע האחרון העיתונאי רועי שרון, המשמש כפרשן לענייני צבא וביטחון בתאגיד השידור הישראלי, נכנס לעזה וכחלק מהסיקור העיתונאי.
בשיחה עם ערוץ 7 הוא משתף על התחושות הקשות ברמה האישית, ברגעים המלחיצים על האדמה המדממת, ובערפל השורר סביב שעון המלחמה.
"לא הייתה שום דילמה האם להיכנס לעזה", הוא מספר. "אשתי גילתה את הכניסה לעזה רק אחרי שחזרתי משם. לא חשבתי להגיד לה לפני זה. אין צורך לעשות לה התקף לב. בתפקידי הייתי במקומות מסוכנים כמו לבנון השנייה. בעבודה יש סיכונים אבל צריך גם להודות שכשצה"ל מכניס אותנו - זה לשטח יחסית מטוהר".
בכתבה ששידרת נצפה רחפן שמתחיל לירות. לזה אתה קורא 'שטח מטוהר'?
"כן, זה היה רגע קצת מלחיץ ובעיקר המחיש בפעם הראשונה את האיומים. תמיד אני יושב באולפן ומדבר על האיומים של הנ"ט, רחפנים ומנהרות, וכשאתה בשטח רואים את זה בעיניים. אתה ממש חש את הדריכות ואת הלחץ שאתה נמצא בתוך מרחב לחימה. אתה שומע בקשר את ההתקלויות פה ושם ומבין שזה קורה 100 מטר ממך. כשאתה רואה מולך מטוס קרב מוריד פצצות - אתה תופס את המציאות אחרת לגמרי".
"סיקור עיתונאי אמיתי חייב להישען על שהיה בשטח המסוקר. זה נכון להפגנת נכים או פינוי מאחז - וגם במלחמה. לכן לא היתה שום שאלה האם להיכנס. אין שום דילמה. זה חלק מהעבודה. אי אפשר לעבוד רק מהאולפנים. לשטח ולזירה יש משמעות בסיקור".
זו הפעם הראשונה שלך בעזה?
"במלחמה הנוכחית? כן. קודם לכן הייתי ברצועת עזה בתקופת ההתנתקות וכחייל בשנת 1996. הייתי שם בהיבט מבצעי. עזה השתנתה לחלוטין מהביקור האחרון. כשנכנסנו בשישי האחרון לעזה ראיתי הריסות שעד עכשיו ראיתי בוידיאו. אתה דורך על כפר לשעבר".
ועדיין יש חשש ממחבלים שיקפצו מהמנהרות. לא?
"אנחנו ביקרנו במקום אחרי טיפול מסיבי של חיל האוויר. בתים שבורים ומרוסקים. איפה שצה"ל יודע שיש מנהרה הוא תוקף אותה ולא משנה איפה היא נמצאת".
כיצד נערכת לקראת הכניסה?
"הטלפונים היו על מצב טיסה והחתימו אותנו על טופס שלא קראתי אותו שכותרתו הייתה, "ויתור על אחריות". החתימו אותנו גם במבצע 'בית וגן' כשהכניסו אותנו לג'נין. הבאתי איתי כמובן שכפ"ץ קרמי וקסדה".
שוחחתי עם כמה אימהות שכולות ואלמנות מהמלחמה הנוכחית שטוענות שנכון היה לחכות עם הכניסה הקרקעית ולשטח קודם את עזה. אתה חושב שאפשר לנצח את המלחמה הזו רק מהאוויר?
"לא. אפשר לשטח - אבל גם אחרי 100 שנים - לא נגמור את חמאס בלי כניסה קרקעית. המחבלים נמצאים בכל מיני חורים. השטחים האלה אף פעם לא הופכים ל'פלטה'. תמיד נשארת קומה או חצי קומה. אי אפשר להכריע מלחמה רק מהאוויר. צריך להיכנס קרקעית כדי לגרות את המחבלים שייצאו מהמחילות עד שיביאו את הראש של מוחמד דף".
נשים לרגע בצד את הדרג המדיני והצבאי. אתם, העיתונאים והפרשנים הצבאים, מרגישים שהייתם חלק מהקונספציה שחמאס מורתע? האם עלתה בך המחשבה שאתם אולי רק 'כתבים מטעם צה"ל' אולי לא שאלתם את השאלות הנכונות? יש חשבון נפש?
"העיתונאים הצבאיים לא רואים חומר מודיעיני כך שאין לנו כלים לשפוט את אמ"ן והשב"כ. איננו נחשפים לגלם וגם לא לחומר המעובד אלא רק למה שהמערכת הביטחונית רוצה לחשוף לנו. לצד זה ברור לחלוטין שכולנו היינו צריכים לאתגר יותר את המערכת ולשאול שאלות יותר קשות ופחות לקבל את הערכות האסטרטגיות של מערכת הביטחון והמודיעין".
הרי ראיתם מה קורה על הגדר ולא אתגרתם את צה"ל.
"גם לנו אמרו שחמאס לא רוצה מלחמה. האם טעינו? כולנו טעינו. אף אחד לא ידע שחמאס מתכנן מתקפה רצחנית בגודל כזה".
מתי להערכתך תסתיים המלחמה?
"אין לי הערכה של זמן. איתנו מדברים על חודשים. אבל זה יכול להיות חודש וגם שלושה חודשים. לאף אחד אין תשובה וכל יום המצב משתנה. מלחמה זו ממלכת אי הוודאות. ראינו את זה כבר מהדקה הראשונה".