עדן שטיבלמן היתה בנובה בבוקר שמחת תורה המדמם. כשהחל הירי המאסיבי והבינה שעשרות מחבלים פשטו על המקום, היא רצה לתפוס מחסה יחד עם אחותה וגיסה בקרון הכרטיסים.
בפוסט מטלטל שפרסמה בפייסבוק היא מספרת על השתלשלות האירועים ומבקשת: "זה הזמן שלנו להיות חזקים ומאוחדים".
"הגיע אליי מלאך בשם דודי שהתריע לנו שיש יריות בחוץ וירו על רכבים וכדאי לנו להישאר בשטח של המסיבה עד שהמצב יירגע.
"ישבנו שם כולנו עד שצעקו לנו ללכת לכיוון חפ"ק המשטרה בשביל להיות מוגנים. כשהגענו לחפ"ק היה שם כאוס, בנות צורחות ובוכות על הרצפה, שוטרים שרצים ממקום למקום, שני אנשי מד"א שרצים עם בחורה שספגה ירי מדממת כולה על אלונקה וצועקים לנו להתרחק.
באותו רגע אמרתי לאחותי בואי נלך מפה, אני לא יכולה להישאר במקום שעושה לי חרדות, בואי למקום אחר...התחלנו להתקדם לכיוון הבוטקה של הכרטיסים, בוטקה עשוי גבס שבצידיו חלונות מרובעים ופתוחים עם סורגים.
התיישבנו שם בהתחלה על כיסאות ולאט לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות ומיד ירדנו מתחת לשולחנות שהיו מחוברים לקיר. למזלנו היה מנעול בדלת שהציל אותנו פעמיים!
בדבריה תיארה כיצד המחבלים חדרו אל תוככי החדר. "לאחר זמן מה שישבנו בשקט פתאום התחלנו לשמוע דיבורים בחוץ, אנחנו מנסים להקשיב ומישהו אומר "זה עברית הכל טוב". פתאום הקולות התחזקו ושמענו ערבית. כולם הסתכלו אחד על השני ואמרנו "הם פה".
"היינו בשקט בשקט בזמן שאנחנו שומעים את המחבלים מטר מאיתנו מסתובבים סביב הבוטקה, יורים ומפגיזים בקולות של "יהוד, הינה יהוד, שאעיד שאעיד". ופתאום כדור פוגע באחד הסורגים של החלונות. נבהלנו. לא הספקנו להגיב וכמה שניות אחרי זה התחילו לרסס את כל הבוטקה שישבנו בו.
"כולנו על הרצפה מתקפלים ומתפתלים בזמן שיורים עלינו בתוך מקום סגור בלי יכול לברוח משם. אני רק זוכרת שצרחתי "אמא'לה" ומאז לא ראיתי יותר כלום חוץ מאבק בעיניים וצליל חזק באוזן. לאחר שהפסיקו לירות עלינו אף אחד לא זז, כולנו נשארנו מכווצים ומקופלים לא הוצאנו מילה מהפה.
"רק לאחר כמה דקות ראיתי שגל חטף כדור בברך ורסיס בראש וכולו דימם ברגל, בזמן שאני עוצרת לו את הדימום מהראש. רק שעה לאחר מכן הרמתי את הראש מההלם וראיתי את גיא, גיסי, עם כדור בבטן. ואין לנו יכולת להגיב, לעזור, לקום או לבכות כי אנחנו שומעים את המחבלים מסתובבים סביבנו.
"בזמן שהיינו שם המחבלים ניסו פעמיים לפתוח לנו את הדלת בחוזקה ובברוטאליות, ראו שסגור והלכו! הלכו משם! תודה לנס תודה, גם לא עשו עלינו וידוא הריגה, וגם ראו שנעול והלכו.
ישבנו בתוך הבוטקה כמעט שש שעות, והיו שלבים של שקט, בלי יריות ובלי קולות של מחבלים ונרדמנו. זה לאחר שלוש וחצי שעות שלמזלנו אף אחד עדיין לא מצא אותנו.
ואז שתי המילים שעשו לי צמרמורת בכל הגוף – "ידיים למעלה". תודה לקל! עברית! ופתאום עוד עברית ועוד עברית וקרב יריות ואז: "50 מטר, 20 מטר, 10 מטר..." מרימים את הראש ורואים את הצבא שלנו, קמים עם הידיים למעלה "אנחנו ישראלים, ישראלים", ובוכים את חיינו.
"תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם כל פעם כל פעם. הסתכלתי על אחותי בזמן שהיינו שם וכל מה שחשבתי, אלוקים, אמא שלי הולכת לאבד שתי בנות עכשיו, בבקשה תשמור עלינו".