מספרים על אחד מגדולי הדור הקודם, שמדי שבת יצא לכביש שהיה מעט מרוחק מביתו. אל כל מכונית שעברה שם זעק בדם ליבו: "שאבעס!" שאלו אותו תלמידיו מדוע הוא עושה זאת, הרי המכוניות לא יפסיקו לנסוע בגלל שהוא צועק. "כשכואב – זועקים!" הוא ענה להם.
גם כשלי כואב אני זועקת. והנה הזעקה שלי: קודם כל טפלו במפוני עוטף עזה, אחר כך במפונים האחרים ובצרכי המלחמה. כל השאר יכול לחכות. אני זועקת מול אזלת היד של השלטון, מול מפונים במקומות נידחים ללא מכונות כביסה, ללא מספיק אוכל, ללא טיפול הולם. מול משפחות שמבזבזות את החסכונות שאין להן, פשוט כי הן מחפשות מקלט, מקום להניח את הראש בשקט אחרי כל הזוועות שעברו.
אם תאמרו – "חסר כסף למדינה, כולם במצוקה, וכל הכסף הולך לקניית נשק?" אענה בפשטות – מצאתי 1.2 מיליארד שקל, לשנה, סכום שאמור לגדול. זה הסכום השערורייתי שמדינת ישראל עומדת לבזבז בימים אלו עבור "הצגת תדמית" של אופק חדש במוסדות החרדיים. הרי ממאי נפשך? אם רוצים המוסדות להכנס לרפורמת אופק חדש, ייכבדו ויצטרפו בצורה מסודרת, כמו עמיתיהם החילונים והדתיים הלאומיים. ימלאו את כל הדרישות, יירשמו כחוק, ישקיעו את השעות הראויות – ויקבלו שכר. האם הגיוני לשלם את הסכום העצום הזה בלי שהצד השני עומד בהתחייבויות בסיסיות?
אם הכסף היה הולך לחינוך טוב יותר לילדי החברה החרדית, הייתי שותקת, ולא זועקת. אבל כולם יודעים לאן הכסף הזה הולך, כולם יודעים שהתלמידים החרדים עצמם הם אחרונים בתור, המורים מקבלים משכורות עלובות, והסכומים הגדולים לא באמת מגיעים לאן שהם צריכים. אם אכן כך, לפחות שיגיעו למי שבאמת צריכים אותם עכשיו – המפונים והחיילים. כואב לראות כסף נשפך לשווא כשמי שצריכים אותו עומדים בעיניים כלות, וכשכואב – זועקים.
ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.