הסיפור של סדום, העלה לי מחשבות שונות ואפילו סותרות בהקשר של המלחמה בעזה עכשיו. ההקבלה מתבקשת.
מצד אחד, ישנו רגש פשוט ומחשבה טבעית, שכמו סדום, עזה היא מקום שהשחית כל כך את דרכו, חברה שהגיעה לשפל כזה, שקנתה לעצמה ביושר את גזרת הכליה.
מצד שני, כבני אברהם אבינו משהו בתוכנו מזדעק אל מול המחשבה הזו: "האף תספה צדיק עם רשע?!", חלילה לנו, אלו ההולכים בדרכיו של שופט-כל-הארץ, אלו שאבותיהם ציוו אותם מדור לדור, לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט – האם אנחנו לא נעשה משפט?
הרב קוק, כדרכו, מצליח לאחוז בחבל משני קצותיו, ולהעביר מסר עמוק, שגם אם לא פותר לנו את הדילמה הקונקרטית הלכה למעשה באופן מדויק, מכל מקום מתווה לנו כיוון ערכי.
כשאלוקים רוצה להשחית את סדום, הוא בוחר לשתף את אברהם: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?" – האם אני מסתיר מאברהם את מה שאני הולך לעשות לסדום? והרי אברהם אמור להיות גוי גדול ועצום שיתברכו בו כל גויי הארץ! אלקים ממשיך ומנמק את הסיבה לשיתוף אברהם בתכנית ההשמדה של סדום: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הרב קוק שואל, מה הקשר של התיאור הזה לרצון של אלקים לשתף את אברהם בתכניותיו? מדוע העובדה שאברהם מחנך את זרעו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט היא סיבה לשתף אותו במה שאלקים מתכנן לעשות?
התשובה של הרב קוק מלמדת אותנו משהו עמוק: אלוקים "הולך פה למהלך לא פשוט". ה' הוא כולו חסד, והוא רוצה רק להיטיב עם בריותיו ועם העולם כולו. בני האדם אמורים להתבונן במעשי ה' וללמוד מהם, ללכת בדרכיו. אולם דרך ה' העמוקה, מתבססת על כך שבעולם בו נתן אלוקים לאדם בחירה, עלול לצמוח גם רשע. לכן, הנהגת ה' את העולם, שכולה מכוונת לחסד, איננה יכולה להיות של חסד עיוור, אלא היא חייבת לכלול מרכיב של דין: שילוב של חסד ודין, צדקה ומשפט. הרב קוק מבאר כאן את הביטוי "צדקה ומשפט", לא במובן של צדק ויושר, אלא "צדקה" במובן של חסד, ו"משפט" במובן של דין. זוהי "דרך ה'".
עכשיו, בסדום, כאשר אלוקים הולך למהלך של משפט קשה מאד, של חסד עם האדם והעולם שצריך לצמוח מתוך דין קשה, של טוב גדול שצריך לצמוח מתוך הרס וחורבן גדולים – לא כל אדם יבין את זה.
אדם עלול לטעות, לראות את מעשה ה' ולחשוב שאלוקים "נוקם" במובן הנמוך, כפי שייחסו עובדי האלילים תכונות אנושיות נמוכות של כעס ונקמנות לאלים המיתולוגיים בתרבויות שונות. לכן, אומר הרב קוק, אותם אנשים קטני-הבנה, שחושבים שמחסד יכול לצמוח רק בניין, ואילו הרס וחורבן יכולים לבוא רק מרוע ונקמנות או לחילופין מאקראיות כלשהי – להם טוב לחשוב שאלוקים עושה רק חסד פשוט, של צמיחה ובניין, ואילו ההרס והחורבן, כמו אלו שייראו בסדום – הם תוצר של איזה כוח "אחר" שלאמונתם המוטעית פועל במציאות; איזשהו כוח של רוע, של הרס, של כעס או של גורל אקראי – שפועל במציאות במקביל, בנוסף לאלוקים הטוב והמטיב.
לו היו חושבים שגם ההרס הוא מעשה ה' – היו חושבים שאלוקים הוא איננו רק טוב, אלא שיש בו שני צדדים: האחד של חסד והשני של נקמנות, ושכך גם עלינו להיות כמוהו – כועסים, נוקמים, הורסים ומחריבים. להם, לאותם נמוכי-אמונה, טוב להאמין בכוכבי השמים, שהם פועלים את ההרס בעולם, או בכל כח רע אחר, כדי שיאמצו כדרך ה' רק את דרך החסד, ולא חלילה ישחיתו וירעו מתוך מחשבה שזוהי חלק מדרך ה'.
לעומת זאת, אברהם אבינו וזרעו, מעמיקים להבין שדרך ה' היא "צדקה ומשפט": הם מבינים מצד אחד, שאין שום צד של רוע ונקמנות, ושאנחנו כמו אלוקים כל מגמתנו היא רק להיטיב. אך הם מבינים גם מצד שני, שבעולם לא מושלם, שיש בו גם רשע – דווקא החסד מחייב לעשות משפט, להילחם ברשע, ולדעת מתי ואיך להרוס, להרוג, להשמיד ולכלות. כל זאת – לא מתוך שמץ של אבדן עשתונות, כעס ונקמנות אישית נמוכה, אלא בדיוק מתוך אותו רצון עמוק לעשות אך טוב וחסד.
לכן – "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" – האם אני צריך להסתיר מאברהם שאני הוא שעושה דין ומשפט ברשעים? שאני-אני, הבונה והנוטע, הרופא ומחיה, הוא-הוא גם ההורס ומשמיד? – הרי אני מכיר את אברהם, שהוא מעמיק בחייו ובחינוך זרעו אחריו – לשמור את דרכי שלי – להצמיח את החסד המלא והעמוק: לפעמים באופן פשוט, ולפעמים, כפי הנצרך, מתוך מה שנראה במבט חיצוני כרוע והרס. את אברהם אני יכול לשתף באותה האמת העמוקה: בעולמנו, במצבו, שיש בו טוב וצדק וגם רשע וזוועות, נטיית החסד האינסופית מחייבת לפעמים להצמיח את הבניין על ידי ההרס, ואת החיים על ידי ההרג.
איך מתרגמים את ה"משפט" הזה למעשה? אין זה בהכרח משפט אישי של אדם-אדם לבדו. עת מלחמה אינה מאפשרת זאת. התנהלות כזו תביא כנראה לניצחון ושליטה של כוחות הרוע והרשע. המשפט הוא משפט קשה. אם בדרך כלל אנחנו מגדירים הכרעות לא פשוטות באמצעות הביטוי "דיני נפשות", הרי שכאן יש משפט כבד הרבה יותר מסתם "דיני נפשות" פרטיים, שהרי מדובר בדיני נפשות של אומה ושל האנושות כולה: עד כמה יש להרוג "צדיק עם רשע" בהיקפים גדולים, כדי למנוע ניצחון של הרשע והתעצמות שלו, שעלולים לגרום להרג נורא של צדיקים רבים, כפי שראינו לדאבוננו, וכפי שאנחנו מבינים שעלול להיות אם ניתן לרשע להמשיך לנצח ולהתעצם - פי כמה וכמה מהזוועות שראינו, חס וחלילה לא עלינו.
את האיזון המעשי של הערכים עלינו לברר כולנו יחד כחברה, ובפרט באמצעות גדולי התורה והמוסר שלנו. אולם כמצפן ערכי-עקרוני מבהיר לנו הרב קוק שתי אמיתות שצריכות להיות נר לרגלינו:
ראשית, אל לנו ליפול לכעס ונקמנות נמוכים, להרוג ולפגוע ללא משפט עמוק ומוסרי, באותה הברבריות של הרשעים שמולנו, המאמינים באלוקים של כוח, רשע וג'יהאד, וחושבים ברשעותם שהם הולכים בדרכיו.
שנית, מאידך, אסור לנו לטעות ולחשוב שדרכנו צריכה להיות רק של חסד פשוט, כפי דרכם של הרואים באלוקים אלוהי אהבה וחסד בלבד, ולמנוע חרבנו מדם.
דרכנו, אותה למדנו מאברהם אבינו, היא "דרך ה'" – לעשות צדקה ומשפט. לפעול מתוך מגמה טהורה של חסד גמור, ויחד עם זאת לדעת גם לתרגם אותה למשפט ולמלחמה, באופן המוסרי ביותר.
קדימה – הסתער!
(על פי באורי הראי"ה לפרקי אבות, פרק ב משנה י; מובא גם בחומש הראיה על בראשית פרק יח פסוק יז)
הכותב הוא חוקר, כותב ויועץ בתחומי הנדסה, כלכלה, רוח ומה שביניהם