נורית ליאון, אמו של עדי ז"ל, לוחם גדוד צבר של גבעתי שנפל בקרבות והמכתב שהותיר להוריו ובני משפחתו הפך לאחד מסמלי מסירות הנפש של לוחמי המערכה, מספרת לערוץ 7 על התגובות שהיא מקבלת בעקבות פרסום המכתב.
"התלבטנו אם בכלל לפרסם אותו. אנחנו לא אנשי רשתות, ואיכשהו זוהר, אחותו של עדי, לקחה את היוזמה ופרסמה ומאז זה נהיה משהו ממש ויראלי. אנשים מגיעים לכאן בזכות המכתב שיש בו עומק שלא ציפינו לו. הכרנו את עדי, אנחנו יודעים ממה הוא מורכב ומאיזה רבדים, אבל היה בו את היכולת ל"וו'ן-טייק" לשפוך את כל שעל ליבו בסדר מופתי, קודם ההורים, אחרי זה זוהר הבת הבכורה ואחר כך עם הרגישות לאוריקי. זה נותן להם כוח. הוא אפילו שם את החתול הקטן כדי לשמח אותה. בסוף הוא שם למעשה את הצוואה שלו"
"מה שקרה מהצוואה הזו הוא שהרבה אנשים לקחו את זה אישי, הבינו את השליחות ואת המהות, הבינו שאין ברירה", אומרת נורית. "קיבלנו תגובה גם ממישהו שאנחנו לא ידיים מיהו, שבהלוויה של הבן שלו שנהרג גם הוא, הקריא את הדף האחרון מהמכתב של עדי ואמר שהוא היה שמח לקבל מכתב וכנראה שזה מה שגם הבן שלו היה כותב. זה הפך למסר של שליחות, ואם הייתה לנו התלבטות קודם לכן אם לפרסם או לא, היום אנחנו מאמינים וחושבים שזה עשה טוב".
על השילוב במכתב שהותיר עדי בין היחס למשפחה ליחס לעם, אומרת נורית כי אכן הוא ידע לדרג את הדברים לפי סדר חשיבותם, קודם המשפחה וההורים שחשוב היה לו להרגיע ולתת תחושה שהוא יוצא בלב שלם למשימה. "הייתה כאן סגירת מעגל שלא רבים זוכים לה. רוב האנשים לא זוכים לקבל את המחשבות האחרונות של מישהו שנפטר או נהרג, ואנחנו זכינו, ולא בטלפון אלא בכתב יד".
על הנחמה שאולי יש במשמעות שמאחורי נפילתו בקרב, אומרת נורית כי אכן ברור שנפילה בקרב עם הצלחות רבות בסיטואציה של מלחמת אין ברירה מנחמת יותר ממוות בסיטואציה אחרת.
"הם היו בכפר עזה, לחמו של שלושה ימים בין כל מראות הזוועה. חילצו משם את כל מי שיכלו. היה לו ברור עוד קודם לכן בדיוק מה צריך לעשות. הוא לא היה מבולבל, הדרך הייתה ברורה לו, אבל כאן הייתה לו ההבנה שלעולם לא עוד. אבא שלי היה ניצול שואה, הוא ועדי היו בקשר קוסמי והוא ידע בבגרות של מבוגר שאין אופציה אחרת ועכשיו זו המשמרת שלו, זה נשמע אחרת".
על הקשר עם פדיה מרק ז"ל מספרת נורית כי עדי ופדיה היו זוג בלחימה, "חברים טובים, הוא ממש העריץ אותו, אמר שהוא מקצוען. היינו רגועים כי אמרנו שהוא עם פדיה ומה הסיכוי שהברק יכה בפעם הרביעית, ואיתרע מזלנו וזה מה שקרה, אבל הם היו חברי נפש. הוא סמך עליו בעיניים עצומות, וכנראה גם הפוך. הם לחמו יחד בכפר עזה וכך גם נהרגו".