שָׂדוֹת בְּכֶסֶף יִקָּנוּ (על פי ירמיהו לב, מד) ד"ר נחשון מרגליות העלה, במאמר נפלא, את שאלת החזון.
המאמר הנוכחי ממשיך את מאמרו של ד"ר נחשון מרגליות, ומבקש להציע חזון. נפתח בדברים שנכתבו בדיוק לפני מאה ועשרים שנה על ידי מנחם אוסישקין:
"כך הוא ענינה של שאלת הפועלים בא"י. בקרב הרבה אלפים של פועלים ערבים נמצאים סה"כ מאות אחדות של פועלים יהודים. זו היא, דברים כפשוטם, צרעת ממארת בבית ישובנו. וכל שחמורה שאלה זו וכל שקשה פתרונה, הכרח לפתרה מיד. שאם לא כן, הרי כל הבנין הזה של ישוב הארץ ע"י יהודים, הולך ונבנה על חול, ולכשתרצה לומר - על הר געש. יום יבוא, וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעיניו, ימצא דעת, יפקח עיניו, ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות, ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי ידיו שלו, כי זעת אפיו שלו, עשו את כל השפע הזה, והוא ימצא פתחון פה להשמיע גלוי ולעין כל את תביעותיו על השפע הזה".
עד כאן דבריו של אוסישקין, הלוא הם כתובים ב'ספר אוסישקין' עמוד 117.
נתבונן כעת בשני הנתונים הבאים.
[א] יתכן שקיימת אי בהירות בשאלה כמה מבין הערבים המתגוררים בארץ ישראל תומכים ברצח יהודים, אבל קשה לערער על כך שאותם אלה המתנגדים לרצח יהודים, יהא מספרם אשר יהא, אינם באים לידי ביטוי משמעותי בקול הציבורי העולה והנשמע מהערבים המתגוררים בארץ ישראל.
[ב] לצערנו, המציאות לאורך שנים רבות מוכיחה שנוכחות ערבים בארץ ישראל גובה מאיתנו מחיר דמים כבד.
על רקע הנתונים האלה, ובהשראת הנהגתו של אברהם אבינו המסופרת בפרשת השבוע, נציע עבור העם היושב בציון חזון, שידרוש מאיתנו הקרבה, ומימושו יארך לפחות עשרות שנים, וכנראה הרבה יותר. והחזון הוא ללכת בדרכו של אברהם אבינו, ולהציע כסף לכל ערבי שיסכים לעזוב את ארץ ישראל.
הכסף לכך יבוא מאיתנו, מעם ישראל, מכל יחיד ומכל משפחה בעם ישראל, כמובן על חשבון הוצאות אחרות שכל אחד מאיתנו מוציא. וכמובן, הנכונות לפעול למימוש החזון הזה כוללת בתוכה הסכמה של כל אחד מאיתנו להוריד, עבור עצמו ועבור משפחתו, את הדבר שזכה משום מה לכינוי 'רמת החיים'.
לחזון הזה צפויות התנגדויות, מכל הכיוונים. אתיחס רק להתנגדות אחת, והיא מכח הטענה שאין זה ראוי שנעניק מתנה כספית לאנשים שהיו מוכנים, אם רק היו יכולים, לרצוח אותנו.
אין בכוונתי להפריך את תוקף הטענה הזו, אלא רק להציע כיוון מחשבה שעשוי לקיים את החזון המוצע גם מול הטענה הזו. יש בהלכה את המצווה של פדיון שבויים, וככל הידוע לי המצווה הזו תקפה גם אם השובים הם סאדיסטים ורוצחי יהודים לתיאבון.
אז אפשר להציע מעין אנלוגיה, ולומר שנכון לכעת ארץ ישראל שבויה – ברוך ה' רק בחלקה, והבטחון האישי שלנו שבוי, ואנו נבקש לפדות את ארץ ישראל, ואת הבטחון שלנו, בכסף מלא.
ואף זאת אפשר, שהחזון הזה יצליח ללכד סביבו רבים מעם ישראל. החזון הזה אינו מותנה בשאלה, שכנראה שנויה במחלוקת בתוכנו, מהו אחוז הערבים המתנגדים לרצח יהודים, ואין הוא מציע את הגירת הערבים מארץ ישראל בכפיה. וככל שהוא יצליח להתממש, יש בו הצעה לשלום.
כן, שלום אמיתי בארץ ישראל עבורנו, היהודים. כי נכון להיום, ערבים שינהגו בפראות בטקרטורונים ליד ישוב יהודי תוך הנפת דגליהם והשמעת רעש, יכולים להיות בטוחים שאף אחד לא ירצח אותם בתגובה להתנהגותם זו. אך לא כך אנחנו, אפילו אם נעשה הרבה פחות מזה.
ועל כל פנים, כל אדם המוצא בתוכו התנגדות לחזון הזה משיקול זה או אחר, מוזמן לבחון את עצמו ולבדוק האם אפשר שההתנגדות שלו נובעת לא רק מאותו שיקול (יהא אשר יהא), אלא אף מהחשש להורדת 'רמת החיים'.
החזון המוצע בזה יכול להיראות הזוי. בדיוק כמו החזון של בנימין זאב הרצל, לפני כמֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל. ולא נותר לנו אלא לסיים במילותיו של הרצל, שנכתבו לפני קצת יותר ממאה ועשרים שנה, 'אם תרצו, אין זו אגדה'.