"המצב הזה עושה לי שיבושים בכל כך הרבה תחומים, ואחד הבולטים שבהם הוא אכילה רגשית", סיפרה לי מיכל, חברה יקרה. "אני אדם מאוד לחוץ ומודאג, אני לוקחת כל דבר ללב וקשה לי לשחרר. אני מסתכלת על אנשים מסביבי שמצליחים יותר להתמודד עם המציאות, ואני תמיד כל כך לחוצה... ברור שהמלחמה וכל מה שהיא מביאה איתה משבשים אותי לגמרי. מאז תחילת המלחמה עליתי כבר כמה וכמה קילוגרמים. המתח והקושי והצער והילדים שמשגעים אותי – נפתרים במקרר, ולא במגירת הירקות, אם את מבינה את כוונתי. ברור לי שזה לא טוב, אבל אני ממש לא יודעת איך להפסיק את זה. יש לך אולי איזו הצעה בשבילי?"
"זה באמת לא פשוט", אמרתי בהזדהות, בעיקר משום שגם אני מוצאת את עצמי לא פעם עושה את אותו הדבר.
"אני שמחה שאת מבינה את זה", אמרה מיכל, "אני ממש צריכה עזרה! אני כל הזמן פוחדת ומרגישה אשמה. פרט לעניין האסתטי של ההשמנה, שגם הוא חשוב, במשפחה שלי יש נטייה לסוכרת ולמחלות לב, כך שבנוסף למתח מהמלחמה אני מרגישה שמרחף מעליי איום תמידי שאם לא אוכל כראוי אגרום לעצמי לחלות. וכשאני כבר סוף סוף יושבת לאכול משהו בריא יותר, האוכל פשוט נתקע לי בגרון. לא טעים לי, אין לי חשק. אני לא מצליחה להירגע וליהנות, אפילו אם אני אוכלת דברים שאני אוהבת!"
"ובטח גם זה דבר שאת מאשימה את עצמך בו, נכון? שאת לא נרגעת", שאלתי.
"ברור. כולם מצליחים להירגע ואני לא, ברור שאני אשמה גם בזה", היא נאנחה. "לכן קיוויתי שאם ניפגש, אולי תצליחי לעזור לי למצוא מתכונים מוצלחים יותר, כדי שארגיש שוב טעם באוכל בריא ואצליח להפסיק לאכול שטויות".
המתכון אינו הפתרון
נשמתי עמוק והתפללתי שאצליח להיות שליחה טובה ולעזור לה. "ממה שאת מספרת נראה לי שהקושי שלך אינו טמון באוכל. לא המתכון הנכון הוא זה שישנה את מה שעובר עלייך, הקושי העיקרי שלך הוא האשמה. היא גורמת לך סבל רב ושולחת אותך לבדוק כל הזמן אם את בסדר או לא, והיא גם המקור לדאגה העצומה שאת חשה".
"את באמת חושבת שזה לא קשור דווקא למתכונים טעימים ומוצלחים יותר?"
"תראי", אמרתי לה. "הקשבתי למה שסיפרת ובקושי בקושי דיברת על האוכל. בעיקר שמעתי איך הכול בגללך – התקפי הזלילה, הצורך להיות בסדר ולעמוד בכללים, אפילו הרוגע וההנאה – כולם תלויים בך ואת נכשלת בהם כל הזמן".
"אבל ברור שהכול תלוי בי", אמרה מיכל. "אני לא ילדה קטנה שמישהו צריך להאכיל, אני זו שאחראית על מה שייכנס לי לפה ואני זו שלא מצליחה לעצור את הזלילות, ואני גם זו שמלחיצה את עצמי כל הזמן".
"נכון, הכול תלוי בך. אין ספק שזו אמת. אבל זה רק חלק מהאמת. הבעיה היא שאת מסתכלת במבט שלילי על עצמך, ולזה את קוראת אמת. הכול תלוי בך, את אחראית על כל מה שקורה, ובהרגשה שלך - את נכשלת, את לא מצליחה לעשות את הדבר הנכון. גם אם את כן עושה דברים חיוביים – הם לא נרשמים. נרשם רק מה שלא".
מיכל הביטה בי מהורהרת. "אבל זאת באמת בעיה, אני באמת חייבת להיות מאוד מדויקת. מה זה שווה אם אכלתי משהו טוב יחד עם עוד הרבה דברים גרועים אחרים?"
"לפני הנושא של האוכל, יש כאן עניין חשוב יותר - ההתייחסות לעצמך. את מסתכלת על כל ההתנהגות שלך ומזהה רק את מה שרע. כך את בעצם נתונה תחת ביקורת עצמית קשה שנותנת לך כל הזמן ציון נכשל. כל מסע למקרר הוא עוד כישלון, כל קושי גורם לך לגנות את עצמך עוד. את מציירת תמונה עצמית לא מדויקת שבה את רק לא בסדר. כמובן שזה מחליש אותך ומקשה עלייך, וזו גם ממש לא כל התמונה. כשאדם מתקיף את עצמו – ברור שהוא נחלש ומאבד את הכוחות לעשות טוב לעצמו. נסי להתבונן רגע ולומר לי: האם יש גם פעמים שאת אוכלת נכון?"
"ברור!" אמרה מיכל.
"אם כך, אי אפשר להגיד שהתמונה היא רק שחורה, נכון? זה כמו מישהו שנכנס למטבח ומיד מסתכל רק על הפח. הוא מתעלם משאר החלקים - מהמקרר, מהשיש, מהארונות - ומתייחס רק לפח!"
לנצח את הרע
"את צודקת", אמרה מיכל, מהורהרת. "לא רק באוכל, אלא באמת כמעט בכל התחומים - אני ביקורתית מאוד ומלאת טענות אל עצמי. הדברים הטובים כמעט לא מקבלים התייחסות ואני בקושי מרגישה אותם, אבל הקשיים והבעיות מעיקים עליי מאוד. אני חשה כל קושי חזק מאוד והוא הרבה יותר משמעותי בעיניי מאשר מה שטוב".
"מדהים שאת מזהה את זה. קצת בדומה להתקפה שחווינו כולנו לצערנו – חלק עצום מכוח הפגיעה כאן הוא שהוא נעשה באופן חשאי. כל הכוח של היצר הרע להחליש הוא כשהקטרוג והביקורת שלו נעשים כמעט בלי שנהיה מודעים אליו. אבל ברגע שאת מתחילה לזהות שיש בתוכך קול קבוע שמטרתו לשבור אותך – הוא מאבד הרבה מעוצמתו".
השיחה עם מיכל נמשכה עוד זמן רב, ואת המשכה אביא כאן בעזרת ה' בשבוע הבא.
קרקרי בריאות נפלאים
נשנוש מושלם! בריא, קל להכנה, טעים הרבה יותר מדי ונפלא לכל מערכות הגוף. בכל יום שישי אני מכינה כמה את המתכון הזה וממלאת קופסת עוגיות בקרקרים פריכים ונהדרים. לכל אורך השבת כולם מכרסמים, עד שבמוצ"ש הקופסה שוב ריקה.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
12-10 דקות
כ־30 קרקרים
2 כוסות קמח כוסמין או קמח מלא
כוס קוואקר
חצי כוס שקדים טחונים
חצי כוס שומשום
חצי כוס שמן זית
כפית אבקת אפייה
ביצה אחת
רבע כוס מים
כף מלח גס (רצוי מלח ים אטלנטי)
מערבבים יחד את הקמח והשמן לתערובת פירורים אחידה. מוסיפים את השומשום, אבקת האפייה והמלח, מוסיפים את הביצה והמים ומעבדים מעט ככל האפשר עד לקבלת כדור בצק (במידת הצורך מוסיפים עוד מעט מים או עוד מעט קמח לבצק רך ולא דביק). מעבירים למקרר לחצי שעה. מחלקים את הבצק לשניים. לוקחים חלק אחד ומרדדים את הבצק בין שני ניירות אפייה עד שהוא ממלא את כל הנייר בשכבה דקה מאוד. מכינים באותה צורה גם את החלק השני של הבצק. חותכים למלבנים ואופים בחום של 180 מעלות במשך 12-10 דקות, עד שהקרקרים זהובים. זהירות! הם נשרפים בשניות, לכן הקפידו על זמן האפייה המדויק.
לגיוון:
שום ורוזמרין – מוסיפים לתערובת כפית אבקת שום וכף רוזמרין טרי קצוץ דק.
תערובת אגוזים – מוסיפים לבצק כוס וחצי תערובת של שקדים, אגוזי לוז, אגוזי פקאן, קשיו, פיסטוקים ועוד.
תערובת עשבי תיבול – מוסיפים לבצק כפית אבקת שום ו־4 כפות עשבי תיבול טריים קצוצים - פטרוזיליה, כוסברה, בזיליקום ועוד.
* תערובת זירעונים – מוסיפים לבצק כוס וחצי תערובת זרעי פרג, פשתן, שומשום שחור, גרעיני דלעת וגרעיני חמנייה.
קרקר תבלינים – מוסיפים לבצק כפית אבקת שום, כפית פפריקה מעושנת וכפית זעתר.
קרקר פסטו - מורחים על עלה הבצק לאחר הרידוד 3 כפות ממרח פסטו בצורה אחידה.
כעכים – מוסיפים עוד חצי כוס שומשום, ובמקום ליצור עלי בצק יוצרים כעכים עגולים, מניחים אותם על נייר האפייה ואופים באותה צורה.
לתגובות: [email protected]
***