בלוויה של יהודה נתן כהן הי"ד שרו את הניגון "ארבע בבות". אחותו סיפרה שהוא רצה מאוד להתחתן ולא הספיק, ואיך זה היה קשה עם התפקיד הצבאי התובעני, וכמה יהודה ביקש ולא עלתה בידו. לדרכו האחרונה אלפים ליוו אותו עם ניגון החופה.
יהודה לא הספיק להקים בית, אבל אנחנו יכולים להמשיך את הברכה הזאת בשמו. תשדכו. כן, גם אתם שמעולם לא חשבתם שהתחום הזה קשור אליכם. תכתבו על דף את כל השמות שאתם מכירים ממעגלים שונים בחיים - חברים מהעבודה, אחות של חברה, אפילו מישהי שהכרתם בפייסבוק. תכתבו, נסו למתוח קווים, לחשוב מי יכול להתאים למי, תשלחו לחברות אחרות שאולי להן יהיה רעיון, כל דרך שיכולה להרחיב את מעגלי ההצעות. אין מה להפסיד. הכי הרבה תצא מזה גאולת עולמים.
גבר בשנות ה־40, ששנים רבות מסנן הצעות ממני, פנה אליי השבוע וביקש שאציע לו אם יהיה לי רעיון. מכרה רווקה סיפרה שסדר העדיפויות שלה כל כך משתנה בימים האלה, ודברים שהיא הייתה פוסלת בגללם הצעות בשגרה מקבלים עכשיו פרופורציה אחרת. פוסט של גבר חילוני שהתגלגל בפייסבוק שיתף בכנות שהמלחמה הזאת גורמת לו לרצות להתמקד במה שבאמת חשוב בחיים, ועכשיו הוא רוצה להתחתן. חייל שמשרת בעזה ביקש מתוך הלחימה שיחשבו בשבילו על רעיון לשידוך. דוגמאות מעטות מתוך גל שאני פוגשת. כמו בפרשה שלנו, יצחק מתיר את קשרי העקידה וסרה מעליו החרב, ומיד אחר כך יוצא לדרך השידוך הראשון בהיסטוריה.
אור חדש על ציון תאיר. אנחנו בתקופה של מציאות חדשה, ואור חדש זורח בעולם, ודפים חדשים נפתחים. אישה יקרה שאני כל כך אוהבת התארסה השבוע, בגיל 39. קרובת משפחה שחיכינו איתה כל כך התארסה גם. פתאום כמה חברים רווקים בגיל מתקדם מתחילים לצאת. משהו נע קדימה.
רוצה להיות יהודי
התחושה היא שהעם נע קדימה, אמיתות מתבררות, חלקים מתחברים, אך לעומת זאת מה שמשתקף לנו מכלי התקשורת הוא תמונה הפוכה של צעדים אחורה. אתם יודעים מה הבעיה באולפנים? שלא שמים לנו בחדשות את הכותרות הנכונות. איך חצי עולם מתעסק באייטם הזוי על שלוש מילים של שר שהוצאו מהקשרן והוצעו בכלל על ידי המראיין? במקום זה היינו צריכים להתעסק בדברים החשובים באמת. דברים שאפשר לפגוש בעיקר ברחוב, או ברשתות החברתיות שמשקפות את קול ההמון באמת ולא מעוצבות ביד עורכי הדסק.
לו הייתי עורכת החדשות הייתי משדרת ריאיון עם התסריטאי עומר ברק, שמספר בכנות איך במשך שנים הוא ניסה להימלט מההגדרה "יהודי", ואיך הוא היה הכול מלבד להיות יהודי, ואיך המציאות החדשה גורמת לו לא רק לברוח מזה אלא לחזור ולחפש מה זה אומר.
זהו רק קטע מתוך דבריו: "כי אני אולי לא הילד עם הקסקט, אבל אני יהודי. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה.
"אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי. אני אחפש את הא־לוהים שלי. אני אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידיי.
"היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, לקחתי מרותם, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה.
"והתפללתי. על החטופים. על החיילים. עלינו. אני לא יודע אם אני אעשה את זה כל שבוע. אני לא יודע לאן ייקח אותי המסע הזה. אני כן יודע שאני עומר ברק. סופר. עיתונאי. תסריטאי. ישראלי. ויהודי".
אלה הן החדשות באמת. במלוא מובן המילה. זה החידוש במציאות שלנו. שינויים תת־קרקעיים צומחים בהכרה ובתודעה הלאומית שלנו, בשקט, בקצב משלהם, אבל בוודאות פנימית כמו שרק אמת יודעת להצמיח.
שמעתם על חייל הסיירת שלוחם בתוככי עזה ופנה למפקדיו בבקשה להשלים בזריזות את תהליך הגיור שלו, שאם חלילה ייפול בקרב הוא רוצה למות כיהודי? אלה החדשות.
צוף אשחר, אלמנתו של הרב נערן אשחר הי"ד, שבעוצמות רוח שאין לתאר, יום אחרי פטירתו מפצעיו ביקשה מהציבור להתפלל להצלחת הניתוחים שבהם יושתלו איבריו של בעלה, ויצילו לא מעט נפשות גם אחרי שנלקח לעולם שכולו טוב. אלה החדשות.
תמר לביא שבימים אלו תרמה כליה, בעת שבעלה מפקד על הקרבות בחזית, ארבעת ילדיהם אצל הסבא והסבתא שגויסו, ומי שבא לבקר אותה בזמן האשפוז הם שני אחיה - קמב"ץ פיקוד העורף ומ"פ בצנחנים. אלה החדשות.
אימהות שכולות שבניהן נפלו על האדמה הזאת נוסעות דרומה למשקים בעוטף ישראל, ומתנדבות בעמל כפיים בין הרגבים להפריח את האדמה מחדש ולזרוע עונה חדשה של יבול. תעצומות נפש שלא ניתנות עדיין לתיאור. אלה החדשות.
קפיצה קוונטית בגאולה
לתקשורת יש יכולת עצומה לעצב את המציאות ואת התודעה הציבורית. אני מודה ומתוודה שכתבתי ומחקתי חלקים שלמים מהטור הזה בדיוק מהסיבה הזאת. לנו, אנשי התקשורת, יש אחריות, כמו כל אחד שמשגר מילים לרשת. נכון, גם אני מקווה לראות את ההנהגה פועלת אחרת בכמה מישורים, אבל יחד עם זה אני מבינה שהקב"ה לא עובד אצלי. בסוף לב מלכים וגנרלים ביד ה', ואין כאן טעות – אלה האנשים שה' זימן בעת הזאת וברגעים ההיסטוריים האלה להיות בתפקיד הזה. יש כאן מהלך אלוקי גם כשהוא נסתר מעינינו. מחובתנו ומתפקידנו והשתדלותנו לבקש מההנהגה לחתור לניצחון מוחלט, שכולל טיהור של הרצועה והתיישבות יהודית מחודשת בה. ובעיקר להתפלל עליהם, יומם ולילה להתפלל, שבכל רגע נתון כל החלטה שמתקבלת באולמות הכנסת ובחמ"לים הצבאיים תהיה לטובת עם ישראל מתוך קוממיות וגב זקוף.
ואם לא? נצטרך להגמיש את שרירי האמונה ורקמות הענווה. לזכור ולהזכיר לעצמנו אמיתות יסוד פשוטות שלפעמים נשכחות בשטף המלחמה. שה' רוצה בגאולתנו לא פחות משאנחנו רוצים להיגאל, ושעם כל רצוננו העז לראות כבר "אחישנה", לפעמים צריך לעצור רגע ולהמתין. אי אפשר לעמוד עם הסטופר ולצעוק לשמיים: איך אתה עוד לא מספק לנו את מה שביקשנו?
אני אומרת את זה קודם כול לעצמי, כי גם אני מוצאת את עצמי חסרת סבלנות לדרך הארוכה שעם הנצח לא מפחד ממנה, אבל לפעמים עייף ממנה. וחוזרת ומזכירה את זה לעצמי שוב ושוב. כי אין אלטרנטיבה אחרת. אין לנו צבא אחר לעבוד איתו, ולא ממשלה אחרת, ולא עם אחר, וגם לא מולדת אחרת. זה הבית, ועם זה ננצח. וחייבים לנצח במערכה ובקרב כולו. אין אופציה אחרת.
ובסוף, צריך לשמור בתודעה את הנתון החשוב: הגאולה אינה פוסקת לרגע, גם כשזה נראה איטי ולא עובד. ראיתם פעם נמלה מטפסת במדרגות? מולה ניצב קיר גדול, מחסום. אבל ממקומה היא לא רואה שזו בעצם המדרגה הבאה. מלחמה? אנחנו חווים עכשיו קפיצה קוונטית של ממש בגאולה.
אז עכשיו מה? ראשית, חוזרים לאחדות הפשוטה. שוב פעם ושוב פעם. גם כשיתפלק לנו לחזור לדיפולט המחנאות של ימי הכיכרות שהורגלנו בהם יותר משנה, נתרגל שוב ושוב את היחד היקר שטעמנו לאחרונה. שנית, בתוך אין־סוף התפילות, מתפללים שוב ושוב על מקבלי ההחלטות שיישרו גו ויישאו ראש, ויזכו להיות חלק מהרמת קרן ישראל עמך.
ואחרון, לזכור שתפילה פשוטה פועלת בעוצמות שאנחנו לא משערים. כמה סרטונים מגיעים אלינו עם חיילים עייפים בסוף קרב לילי שמודים על התפילות: "אנחנו מרגישים את התפילות שלכם, תמשיכו, כי היו ניסים ורואים את ההבדל. זו מלחמה של כל העם, אנחנו נילחם בידיים ואתם נלחמים בתפילות, יד ביד עם אלוקים. תמשיכו לחזק אותנו". כולם חיילים, כל אחד בתפקידו. נועו לניצחון.
***