אני מניח שבשלב הזה חלקכם לפחות כבר ראיתם תמונה שלי עם מדים, ואני רק רוצה לומר שגם לי זה מוזר מאוד. הרי אני אותו יאיר יעקבי שהשתחרר לפני כמעט 20 שנה מצה"ל עם פטור מלא ממילואים, וכששאלתי אז בבקו"ם אם מדובר בצ'ופר הם אמרו: "כן, זה בהחלט צ'ופר. בשבילנו". ובכל זאת קם הדבר ונהיה, סחבק מגויס ועל מדים. התגובות ליעקביני המחויל היו אחידות באופן לא מפתיע. קיבלתי המון תגובות בסגנון: "אתה? במילואים??? מה התפקיד שלך, פיתיון?" או: "בטח אתה אמור לעמוד ליד החיילים הרגילים שלנו כדי לגרום להם להיראות מרשימים יותר", ואפילו: "מאוד לא יפה לך ירוק, אדוני". מה נגיד, עם ישראל בתקופה שהוא לא הולך סחור סחור וניגש ישר לנקודה. למזלי, הצורך שלי בביטחון עצמי התנדף יחד עם המקצוע אז הכול טוב.
על כל פנים, בניגוד לעולבים לעיל, יש בעולם הזה גם אנשים, תאמינו או לא, שלא מכירים אותי בכלל, והם דווקא מתייחסים אליי כאל חייל מן השורה. אפילו כגיבור לא עלינו. וזה אפילו עוד פחות נעים מהעלבונות של הראשונים.
מה שהיה זה שהלכתי בבית חולים כלשהו השבוע, עת ניגשו אליי כמה בנות שחילקו ממתקים לחיילים. הן הגישו לי שקית שוקולדים ענקית והפצירו בי לבחור לי כמה.
"לא לא, אני לא יכול לקחת כלום", אמרתי מיד, "אני ג'ובניק שחבל לכן על הזמן, אני מאוד לא חשוב, אתן חייבות להאמין לי".
"אנחנו מאמינות לך", הן ענו הרבה הרבה יותר מדי מהר.
"מה הסגיר אותי?" נעלבתי, "זה שאני מסתובב פה ולא בחזית?"
"גם. וגם זה שהמדים שלך נראים חדשים לגמרי. הנעליים שלך כאילו עכשיו יצאו מהקופסה".
"לידיעתכן, אני הולך עם הנעליים האלה כבר שלושה ימים שלמים", העמדתי אותן על טעותן.
אבל הבנות מה שנקרא העלו נקודה, ובידוע שהמדים עושים את האדם, אז עשיתי את המעשה המתבקש ויצאתי מחוץ לבית החולים כדי לטנף את המדים שלי כראוי לגיבור שאני חפץ שיחשבו שאני.
מפה לשם מצאתי לי איזו תלולית עפר מרשימה על יד החניה של השיקום האורתופדי והתחלתי להתגולל בעפר כמו מישהו שמראש היה עדיף לא לגייס לצה"ל.
אחרי שהשתכנעתי שאני נראה כמו חייל שעבר עליו דבר או שניים, חזרתי למסדרונות בית החולים כדי לנסות שוב את מזלי. די מהר הבחנתי בבחור חרדי שמחלק אוזניות איירפודס לחיילים והסתערתי עליו כמו החייל הקרבי שהתחזיתי להיות.
"נחש מה אני!" קראתי לעברו אחוז טירוף.
"מישהו שלא רכש מיומנויות חברתיות בגיל צעיר?" הוא זרק ניחוש לא מופרך.
"קרוב. אני חייל קרבי! תראה כמה בוץ", הצבעתי על הנעליים החבוטות שלי.
הבחור לא היה נראה משוכנע.
"איפה אתה משרת?" הוא שאל.
"הו הו!" משכתי זמן, "אני בדורבן גולני".
"דורבן גולני? מה זה?" הוא שאל.
"דורבן זה כמו עורב, רק שאנחנו מתמקצעים באיכון ופריסה חטיבתית של סד"כ בעת מלחמה", הסברתי בביטחון מלא.
"לא שמעתי על זה בחיים".
"כי זה סודי מאוד", הבהרתי, "אני בעצמי לא ידעתי שאני בדורבן עד לפני כמה דקות".
הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש ונדמה היה שהוא לא משתכנע.
"שמע, אני לא באמת צריך את האוזניות האלה", הרגעתי אותו, "אני רק צריך שתציע לתת לי אותן מתוך הכרת הטוב ואם אפשר גם קורטוב הערצה".
"אין בעיה, רק אם אפשר שאלה?" הוא ביקש.
"נו נו", עניתי.
"איפה הנשק שלך?"
לכל הרוחות.
איך הוא תפס אותי בדיוק על הדבר שמסגיר אותי.
"זה מיקרו מיקרו מיקרו תבור", אילתרתי, "קשה מאוד לראות אותו, אבל הוא מונח ממש כאן בכף ידי. זה נשק ייחודי של יחידת דורבן גבעתי".
"חשבתי שאמרת אתה דורבן גולני".
"תגיד לי", התעצבנתי סופית, "מה זו ההתקטננות הזאת? אני שאלתי אותך אם אתה חסיד בויאן או חסיד באבוב?"
"האמת שאני 'מתנגד' שחבל לך על הזמן", הוא התוודה ונפרדנו בתיקו.
מיואש ניגשתי לקנות לי קרואסון מנחם במאפייה מחוץ לבית החולים.
"חיילים לא משלמים פה", אמרה לי המוכרת.
"לא לא, אני אשלם", הבהרתי לה, "אני לא חייל חשוב".
"בסדר, גם הקרואסון הזה לא חשוב", היא ענתה בחיוך, "אז זה מסתדר".
סיימתי את הקרואסון וניגשתי להודות לגברת הנחמדה.
"שמור על עצמך חמוד", היא אמרה לי ואז הסתכלה עליי שוב: "ואם יוצא לך לכבס את המדים האלה זה ממש כדאי, אתה נראה זוועה".
לתגובות: [email protected]
***