מן היום הראשון ללחימה, פיקוד הצפון ערוך להגנה. סדרי כוחות גדולים מאוד, שכמובן אין זה המקום לפרטם, פרוסים על קו הגבול ממערב ועד מזרח ומונעים אפשרות של חדירה רחבת היקף של חיזבאללה ליישובי הצפון וכיבוש שטח לזמן מוגבל, בדומה למתאר הפשיטה שביצע חמאס.
האמירה הבטוחה הזאת אינה פרי של קונספציה, הפעם, אלא של עובדות צבאיות ברורות. אין דמיון לאירועי הזוועה מלפני חודש. שערי הגיהינום נפתחו על דרום מדינת ישראל בשמחת תורה מהרגע שקו ההגנה נפרץ ושטח בלתי מתוחם הפך ל"מזוהם", קרי שורץ חוליות מחבלים מבלי אפס קצהו של מיפוי אפקטיבי שלהן. בנוסף לכך, הלחימה התנהלה במשך כמעט 24 שעות בלי פיקוד ושליטה, ועם בני ערובה מפוזרים בתוך מוקדי הלחימה. במצב כזה אין לצבא את הכלים הבסיסיים ביותר כדי לנצח: מודיעין שטח על מטרות, ריכוז אש ושיתוף פעולה בין הכוחות. זה הפך לקרב רחוב שבו היתרון היחסי היחיד של צה"ל הוא כישרון הלוחמים בקרב פנים אל פנים. היתרון הזה אומנם בא לידי ביטוי במספר האבדות הקטן יחסית ובסיפורי הגבורה, אך לא הוציא אל הפועל אפילו עשירית מכוחו האמיתי של צה"ל.
בצפון המצב כרגע הפוך לחלוטין. כל יכולות האש של צה"ל ערוכות במיקומים רלוונטיים ללחימה, הכוחות הצטיידו והתאמנו למתאר הצפוי להם והדריכות בשיא. אין פער של חצי שעה או אפילו עשר דקות בין אירוע אמת להגעת הכוחות. הם כבר שם, ערוכים לתת מענה בטווח זמן מיידי.
אם למדנו משהו משמחת תורה תשפ"ד, זה להימנע מניתוח פסיכולוגי או תועלתני של אויבינו. לכן יהיה זה חסר אחריות להעריך הערכות לגבי כוונות חיזבאללה על סמך ניתוח שכלתני. אבל כן אפשר להציג את השיקולים כפי שהם, תוך שקלול האפשרות שנסראללה הוא קנאי מוסלמי שמוכן למות עם כל צבאו בעבור תאוות דם יהודי. ובמצב הקיים, יציאה של חיזבאללה למבצע שכולל פשיטה וכיבוש חבל ארץ ישראלי היא משימת התאבדות. נאמר זאת כך - כל גנרל בצה"ל היה חותם בזה הרגע על התפתחות כזאת. זאת תהיה ממש התנדבות של נסראללה לסייע לצה"ל לפגוע משמעותית באיום מצפון, כשהוא מגיש את כוח העילית שלו על מגש של כסף לתוך שטח השמדה ישראלי.
אם נמשיך בזהירות עם ההנחה הזאת, נותרו לנסראללה שתי ברירות: להמשיך בתקיפות נגד מטרות צבאיות על הגבול כפי שהוא מבצע מהיום הראשון, מתוך הבנה שישראל היא לא זאת שתסלים את המערכה ותיזום מלחמה כוללת; או להוציא את ארסנל הטילים שלו ולפגוע במטרות ישראליות בעומק העורף, וכך למשוך את כוחות צה"ל לכניסה קרקעית ללבנון - המגרש המועדף עליו ללחימה.
בצוהרי שמחת תורה, כשנסעתי בכביש הבקעה בדרך למחנה עמיעד, היה לי ברור שפגיעה אנושה בריבונות של מדינה כפי שהתרחשה בדרום תגרור בהכרח מלחמה כוללת נגד כל ציר הרשע. היה לי ברור כשמש שבתוך שעות עד ימים אני וחבריי נצעד על אדמת לבנון. זה היה ברור לא רק לי, אלא גם לעשרות האלפים שארגנו את הציוד שלהם במחסני החירום מימיני ומשמאלי. ככל שעברו הימים הבנו שאלו לא הכוונות של ממשלת ישראל, והתחילה לנקר בנו השאלה הכבדה: מה כן?
מפני שחיסול עזה וכנופיית חיות האדם שבה הוא משימה מוסרית מן המעלה הראשונה, בכך איש לא מטיל ספק. אך מבחינה ביטחונית־אסטרטגית, חיזבאללה הוא איום גדול פי כמה. העקיצה שעקץ חמאס, כואבת כפי שהיא כואבת לכולנו, היא כאין וכאפס לעומת פעולה דומה שיבצע חיזבאללה.
סדרי הכוחות שמגינים כעת על הצפון הם אכן מענה הולם, אך בהכרח זמני. זהו מערך מבוסס מילואים כמעט לחלוטין, ואורך הנשימה שלו מוגבל. חייבת להיות תוכנית יציאה.
מן ההנהגה נשמעים עד כה רק איומים על חיזבאללה אם יחליט לפתוח במלחמה, אך דירקטיבה ליוזמה לא נראית באופק. צדיק בסדום באופן עקבי בתחום הזה הוא אביגדור ליברמן, שמתעקש מן היום הראשון ללחימה על ההכרח ליזום גם בגבול הצפון. "אסור בשום פנים ואופן לסיים את המלחמה מבלי שנעיף את החיזבאללה מעבר לליטני", כתב השבוע בטוויטר. "כל אפשרות אחרת היא בלתי מתקבלת על הדעת".
האפשרות שצה"ל נוהג בעמימות ומתכנן הפתעה לחיזבאללה תמיד על השולחן, ואם היא אכן זו שהוחלט עליה - זו מגמה ראויה לשבח. תיתכן גם אפשרות שבמרחק של חצי שנה או שנה מתום הלחימה בעזה תיזום ישראל תקיפה בצפון, וגם אפשרות כזאת היא סבירה במרחב התמרון שנדרש למהלכים דרמטיים. אך אפשרות של ניהול הסכסוך במתכונת שנהגה מאז היציאה מלבנון בשנת 2000 לא באה בחשבון. לא מבחינת החובה הבסיסית של מדינת ישראל לתושבי הצפון, ולא מבחינת השינוי התפיסתי שכל תושבי מדינת ישראל זכאים לו אחרי הסבל הנורא של השבעה באוקטובר.
אנחנו סבלניים, אנחנו מבינים את הצורך בעמימות ומוכנים להמתין בענווה, אבל עם ישראל לא יקבל את המשך קיומו של ארגון חיזבאללה והאיום מצפון. ואם מנהיגי הצבא והמדינה לא מסוגלים לכך, שיאפשרו לאלו שכן לקחת את המושכות.
אימהות בדרך האבות
במשך מאה שנות מלחמה עם האויב הערבי בארצנו התקבע הנרטיב שאנו אוהבי חיים ואויבינו צמאי מוות. הוא מתבסס על האדרת השאהיד בתרבות הפלשתינית, לעומת הכאב הגדול שאוחז בכולנו לשמע כל בשורת מוות של מי מאחינו.
זו אבחנה נכונה, בלי ספק, ואהבתנו לחיים היא אהבה ללא סייג. ועם זאת, בין שורות האבלים הבלתי נגמרות שנמתחות מאז השבעה באוקטובר מגיחות דמויות מופת שמזכירות לנו אבחנה מדויקת אפילו יותר.
אני מבקש להתמקד בשתי אימהות ללוחמי סיירת מטכ"ל שנפלו בקרב, אך רק כדוגמה לרוח הגדולה שמנשבת בעמנו. עמיתתנו היקרה לעיתון זה, עפרה לקס, שבנה נוה הי"ד נפל בקרבות ההגנה והחילוץ ביישובי הדרום, הפכה בימים שחלפו מאז לסמל של עמידה איתנה ורוממות הרוח. זה לא שהכאב לא מפלח, זה לא שיש אמא בעולם שמסוגלת להכיל את מות בנה. אך כל אלה חיים במין שילוב בלתי אפשרי עם אמונה איתנה בצדקת הדרך והכרה בערך הנשגב של נפילה בקרב על מלכות ה' בעולם.
לכן היא נתפסה בעדשת המצלמה חופרת ברגבי האדמה גומות לפרחים חדשים במשק של אחד מיישובי העוטף. לכן היא ענתה באצילות ליריב אופנהיימר, שעיקם אף בטוויטר למראה החגיגות של משפחת מגידיש עם חילוץ בתם מהשבי: "הבן שלי נהרג בבארי. הוא לא יחזור. ועדיין, אני כל כך שמחה עבור משפחת מגידיש, עבור אורי ואזרחי ישראל כולה! שיחזרו אלינו לשלום במהרה כל החטופים וכל החיילים, אחרי שיסיימו את העבודה במיגור המרצחים הארורים".
האם השנייה היא גלית בן משה, שבנה רס"ן אריאל הי"ד נפל בקרבות ברעים כשהוא מפקד על הפלגה שלו בסיירת מטכ"ל. בריאיון לתוכנית הטלוויזיה 'עובדה' ניסתה המראיינת אילנה דיין להוציא ממנה דברי שבר וחולשה כנהוג בראיונות מן הסוג הזה. אצל גלית, אישה מעוררת השראה, זה לא בא בחשבון. "לא תראי אותי בוכה, לא תראי אישה שבורה", הודיעה לדיין מראש, וכמובן גם עמדה בדבריה. "יש לי את כל החיים להתאבל. עכשיו צריך לנצח", חרתה משפט אלמותי.
רבים חשבו שהרוח הזאת כבר לא קיימת בקרבנו, שאנחנו דור מפונק, שהעורף לא בנוי לספוג. אלו בדיות שעולות לכדי לשון הרע. אנחנו חיים בדור מופלא, אחד הגדולים והמרוממים בתולדות עמנו, שיודע לפתח את החיים בשגרה לעוצמות וגוונים שטרם נודעו, אך גם יודע להקריב אותם על מזבח ערכיו בעת הצורך. אימהות שקוברות את ילדיהן, ומתרוממות מעמקי הקבר אל פסגות הרוח הישראלית. במקום לשקוע בצרת הפרט - גם זה דפוס שאין לגנותו כמובן - ניצחון הכלל, צרת הזולת והחוסן הלאומי הם שבראש מעייניהן.
בשבועות אלה אנחנו קוראים בתורה על התלאות שעבר אברהם אבינו במשימתו הגדולה לבשר את בשורת מלכות ה' בעולם. אלפי שנים חלפו מאז והמשימה עודנה על כתפינו. מלחמתנו היא בנציגי החושך עלי אדמות, כנושאי הלפיד של "ונברכו בך כל משפחות האדמה". האימהות הנפלאות של עמנו, שמבינות את זה בשכל או בחוש, מביעות זאת באופן הבהיר ביותר. מקדשי החיים אנחנו, ומסירות נפש למען מטרה עליונה אינה מוות אלא שיא של חיים.
לתגובות: [email protected]
***