המציאות כעת היא שהשם נמצא בצבאותינו המשחיתים את האוייב בעזה, ותנועה של תשובה אל השם ואל תורתו, ארצו ועמו, מתחזקת באומה.
שומר ד' את כל אוהביו, וכתוב בפירוש מה יהיה לעתיד לבוא, בתורה שבכתב-
"ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך.
ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ד' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והותירך ד' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ד' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך. כי תשמע בקול ד' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".
לא עברנו מסע מפרך של שלושת אלפים שנה, כדי לראות ניסים בעיקר (עם כל אמיתותם וחשיבותם). עברנו את המסע כדי שנתבגר. שנעבור תהליך בתור אומה, לפתח כלים נפשיים ומעשיים לעבודת ד' יציבה שלא תימוט לעולם כשניגאל.
שבנו כעת לארצנו, התאנה חנטה פגיה, כנסת ישראל יודעת בעומק רוחה שהאומה מוכנה לשוב לתחיה ולקיים ממלכה קדושה בארצנו.
לוקח זמן כשמתעוררים משינה, והאור קצת מקשה על הראיה. לכן יש חילוניות, והיא עתידה להיבטל מן העולם, כשהיא תתכלל בצדדיה החיוביים (כגון מושג החירות, הפרט ועוד) בתוך הקודש והתורה. לא ירבו הימים עד שזה יגיע, ואנו כבר בתהליך מתקדם בזה של חזרה למסורת ישראל ברוב ישראל.
יש להרחיב את הפריזמה, ולהביט על מציאות ההווה בהקשר הרחב של התהליך בו אנו נמצאים. כאשר אנו קמים לתחיה לאחר אלפי שנים, ושבים לארצנו, אנו נדרשים למלחמה באוייב. זהו חלק מהבחירה החופשית שלנו לשוב לאלהינו, ששכינתו בארץ ישראל, ולא להסתפק באוגנדה.
גם לאוייב יש בחירה חופשית, האם להיות מוסריים ומאמינים, ולהעניק לעם ישראל את ארצו השייכת לו עוד מימי אברהם יצחק ויעקב, או להיות לנו לרועץ, ולהילחם בנו. האוייב בחר להילחם בנו, ואנו נשחית אותו עד כלה.
המלחמה דורשת אומץ, אמונה, כובד ראש ורצינות.
אנו נלחמים על הייעוד האלהי של האומה, שהוא הקמת ממלכת ישראל, גוי קדוש, המוציא אל הפועל את כל האידיאלים התורניים המוסריים, אשר יגרמו לתיקון העולם כולו, ולעילוי מוסרי ורוחני שאין כמותו.
כנגד האמת, היושר, האלוקיות, עומדת הקליפה.
תפקיד הקליפה הוא לגרום לנו לעשות את מעשינו בצורה מכוונת, זכה וישרה, מתוך מסירות גמורה לאידיאל.
לקליפה יש שלושה גוונים עיקריים-
נצרות, אסלאם, אתאיזם ניהליסטי.
הנצרות פועלת במיסיון דתי, האסלאם פועל כנגד ירושת הארץ, והאתאיזם הניהליסטי פועל במדיה שבתרבות המערבית להפיל בנו חללים רוחניים.
כלל ישראל, קדושי עליון, בני אל חי, מנצחים בכל החזיתות הללו.
אלא שניצחון אמיתי ויסודי, דורש מאמץ, עקביות, מסירות, ואי כניעה לנפילות מקומיות.
אנו מנצחים. מדינתנו חזקה ביותר צבאית, פורחת כלכלית, העם ברובו הגדול שב אל ד', אל אהבת הארץ, אהבת התורה, ואהבת העם.
מה שקרה בדרום, עם כל הכאב והנוראיות שבו, הוא אירוע זמני. לאחר שנקבור מתינו, ונשיב חטופינו, וניקום אוייבינו, אנו נשוב להמשיך בדרך הקבועה והקוהרנטית- עבודת ד' בארץ ישראל, להמשיך את המפעל הציוני של שיבת ישראל לארצם ולאלהיהם.
האסלאם, הנצרות והאתאיזם, התייאשו מתיקון העולם הזה. האסלאם מבוסס על גלוי עריות שלאחר המוות, עם שבעים בתולות. זוהי המוטיבציה של הדת הזו- עבוד את אלהים בעולם הזה בסבל, כדי שתזכה לעולם הבא שכולו מושחת, פרוע ומלא בעריות. וכשהעולם הבא שלך הוא גלוי עריות, העולם הזה שלך הוא שפיכות דמים.
גם הנצרות, אינה מאמינה בתיקון העולם, ובעתיד נכסף שבו האנושות תחיה חיים גופניים טהורים וקדושים. העיקר בנצרות הוא המוות, לעבור את דרך הייסורים של עולם הזה ולהיגאל במוות.
האתאיזם, נכנע לתאוות העולם הזה, אכול ושתה כי מחר נמות. יאוש, חוסר אמון ביכולת האנושית לחיות חיים גופנים קדושים.
רק היהדות, האמת, מאמינה מאד בעולם הזה. יותר ממה שהאדם מאמין באלהים, האלהים מאמין באדם. ביכולתו לשוב בתשובה, ולחיות במוסריות אלוקית במדינה, בחברה, בגוף.
ודאי יש עולם הנשמות בנתיים, עד תחיית המתים. אולם העיקר ביהדותנו הוא תיקון העולם הזה. הפיכת העולם הזה, לגן עדן. לתקן עולם במלכות שדי. להביא תחיה לעולם, לבסם אותו, לחיות בו חיי גוף קדושים, לפגוש את השכינה פה, ולא בעולם שאין בו גוף. עיקר האידיאל שלנו הוא עולם הבא, שהוא העולם הזה, בתיקונו.
על כך המלחמה. בין דת היאוש, העריות והאלימות, ובין היהדות המאמינה בטוב ובעולם מאיר ואמיתי. אנו מאמינים באלהים, מאמינים בעולם הזה, מאמינים ביכולת של האדם להגיע לקדושה ועדינות בחייו.
ועל כך, נילחם בכל כוחנו, וננצח.