מחול שוש, חברת קיבוץ בארי, חיה מאז הטבח שביצעו מחבלי חמאס - מיום ליום. ביום הקשה ההוא נורה בעלה נוי מול עיניה ודימם למוות, אחיינה נרצח ואחייניתה נחטפה לעזה.

בעמדת ערוץ 7 עם תושבי קיבוץ בארי היא משחזרת את רגעי האימה שבמהלכם היתה בטוחה שלא תצא מהאירוע הזה בחיים. "בעלי נוי נרצח איתנו בממ"ד. מחבלים ירו עליו דרך הדלת ופגעו בו. ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי בשביל להחזיק אותו בחיים. הוא היה בהכרה עוד כ-40 דקות אחרי הירי. לקחתי גם את הנשק שלו והשבתי באש לעבר הדלת והמחבלים שהיו מאחוריה. זה גרם לכך שהם לא ניסו להיכנס עוד פעם אבל כן הבעירו אש מחוץ לממ"ד שלנו. נכנס הרבה מאוד עשן לחדר וכבר לא יכולתי לטפל בנוי עם חוסם עורקים כי הלכתי לפתוח את החלון כדי ששלושת הילדים שלנו יוכלו לנשום אוויר. חיכינו לחיילים ותוך כדי שלחתי הודעות בקבוצת ווטסאפ ועדכנתי את כל מי שיכולתי על המצב שלנו וחברים עדכנו אותי שכוחות בדרך אליי. אחרי בערך שעה ומשהו הם הצליחו להגיע ולחלץ אותנו. זו היתה שעה וקצת שבכל רגע הנחתי שאנחנו עומדים למות".

הטיפול בבעל, התושייה בנטילת הנשק וירי התגובה, פתיחת החלון - הכל נעשה כשצמודים אליה שלושה ילדים בגילי חמש וחצי, ארבע ושנה וחצי. "היינו מאוד שקטים. ניסינו כמה שפחות להרעיש וכמה שפחות שישמעו אותנו. בסוף אמרתי להם פשוט נהיה ביחד ונתחבק. כשהגיעו חיילים אמרתי להם, 'חיילים הגיעו, אנחנו נהיה בסדר'. החיילים חילצו אותנו לממ"ד אחר ושם חיכינו עוד כמה שעות כי עדיין אי אפשר היה להוציא אותנו מהקיבוץ".

והזוועה לא הסתיימה בממ"ד האישי שלה. "בבית אחר, בממ"ד אחר, שני אחיינים שלי, גלי וליאור ואבא שלהם איליה, דיווחו על דברים דומים. מנסים לפתוח את הממ"ד, יורים על הדלת ושורפים להם את הממ"ד מבחוץ. איליה שם את מזרון על הדלת, אז הכדורים לא הצליחו לפגוע בהם למזלנו, אבל היו חורים בדלת והעשן נכנס מאוד מהר. אליה וגלי, נערה בת 13, הצליחו לקפוץ מהחלון תוך כדי יריות. לליאור, נער בן 16, נגמרו הכוחות. הוא פשוט לא הצליח לצאת מהחלון ונחנק בתוך החדר", היא משחזרת בדמעות. "אליה וגלי התפצלו כי היו יריות. אליה הצליח איכשהו לברוח ולהתחבא וחיכה שש שעות לחיילים. גלי, אחרי כמעט שלושה וחצי שבועות שחיכינו, הודיעו לנו שהיא חטופה".

שוש מודה כי היא מתקשה להכיל ולעכל את התופת שעברה. "אני יודעת בראש מה קרה. היינו שם וחווינו באמת הכל. אבל זה לא נתפס וזה לא מתעכל, וזה לא מובן. הילדים מחפשים את אבא. אנחנו מנסים לעבור כל יום בפני עצמו. את כל מה שיש לי אני משקיעה בילדים שלי, לנסות לאסוף את כולנו איכשהו, וזה מה שעכשיו יש לי לעשות".

"אנחנו נמצאים ארבעה קילומטרים מהגבול. כשמדובר אצלנו על חשש חדירה, אז בדרך כלל מדובר על מחבלים ספורים ועוצרים אותם עוד הרבה לפני שהם מגיעים לגדר הקיבוץ. זו לא סיטואציה שמישהו יכול היה לדמיין, לצפות או לחשוב עליה. בטח לא בכמות, בסדר הגודל של הזוועות שחווינו שם".

לשאלה האם היתה רוצה לשוב לקיבוץ בארי היא עונה: "הדבר שהכי הייתי רוצה הוא לחזור לבארי, אבל אני רוצה לחזור לבארי כאשר יש לנו ביטחון ויש לנו שקט. כשאני יודעת שאוכל לשים את הילדים שלי במקום בטוח ולא להחזיר אותם אל תוך ממ"ד עוד פעם כי דבר כזה יכול לקרות מחר או מחרתיים שוב. אנחנו נחזור לרחובות האלה ומאוד אוהבים את הבית שלנו - אבל חייב להיות סדר חדש. אי אפשר לחזור לאותו מצב".

"הילדים שלי כבר חיברו בין הצבע האדום למחבלים וכל מה שקרה לנו בממ"ד. בכל אזעקה הם בטוחים שהכל מתחיל מחדש. אני לא יכולה לשים אותם שוב במצב כזה", מסכמת שוש בעצב.