ד"ר אלון פאוקר, חבר קיבוץ בארי, מספר בריאיון לערוץ 7 על המראות והתחושות שנצרבו בו מבוקר השבת בו פרצה המלחמה.

את דבריו פותח ד"ר בארי בתזכורת היסטורית אודות הקמתו של הקיבוץ כאחד מ'11 הנקודות' שהוצבו בגבולות הארץ למעשה בזכותן הנגב נכלל במדינת ישראל עם הקמתה: "זה סיפור חלוצי גדול שעולה ופורח. קיבוץ שפורח כלכלית וחברתית", הוא אומר ומציין כי בליל שבת טרם פרוץ המלחמה חגג הקיבוץ 77 שנים להקמתו.

"הלכנו לישון בלילה עם גאווה שעשינו כאן משהו. בשש וחצי בבוקר הפגזה מטורפת, פיצוצים מטורפים ומבינים שזה משהו לא רגיל. שומעים רעשים אחרים. אשתי אמרה לי שזה מזכיר את הקולות מהבוקר שבו חטפו את גלעד שליט. אחר כך הסתבר שזה היה רעש המטענים שאיתם הם פוצצו את הגדר. בתוך דקות ספורות הגיעה הודעה על חדירת מחבלים", מספר פאוקר.

אירועי חדירה אינם חדשים עבור תושבי הקיבוץ. אירועים שכאלו מתרחשים אחת לשנתיים או שלוש והנוהל הוא להינעל בממ"ד עד להודעה שהעניין נפתר על ידי הצבא וכיתת הכוננות.

אלא שהפעם, כעבור שעה או שעתיים, מתברר שמדובר באירועי יוצא דופן: "מדובר בחטופים. אנחנו מבינים שבתים נשרפים ויש הרוגים. אנחנו שומעים יריות. זו חוויה שאני לא מאחל לאף אחד".

לדבריו, המחבלים במזל לא נכנסו לביתו שלו ולא שרפו אותו ואף לא ניסו לפתוח את ידית הממ"ד, מה שהיה מחייב אותו לפתוח במאבק "לחיים ולמוות", כפי שאירע בבתים אחרים. עם זאת ההבנה היא שנמצאים בשדה קרב.

באותן שעות השאלה הנשאלת ביותר בקבוצות הווטסאפ הייתה השאלה איפה הצבא: "מתחיל להתחוור שזה יותר ממחדל מודיעיני. הרי ידוע שראש השב"כ הקפיץ את עצמו לעמדה, ידוע שאלוף הפיקוד עשה כבר לילה קודם תנועה חזרה, ידוע לנו שמפקדים בכירים בחיל האוויר כבר בחמש בבוקר הייתה אצלם תזוזה. יש את הסיפור של המידע שהמצרים העבירו לנתניהו והוא מכחיש. משהו פה נראה כמו יותר ממחדל מודיעיני. הייתה כאן איזו קונספציה. הסיפור הזה מדהים. אני לא יודע להגיד עליו כלום אבל הוא מעבר למחדל מודיעיני".

על ההתמודדות בקיבוץ אומר ד"ר פאוקר כי קהילת בארי היא קהילה חזקה "גם אחרי שלמרבה הפלצות נמחקו לנו עשרה אחוזים מהקהילה. היינו לפני כן 1200 אנשים, 86 בני אדם נרצחו ועוד 29 או חטופים או נעדרים, ואנחנו מצפים שכולם ישובו, אבל אנחנו חוששים שהמספר יגדל כי אנחנו לא יודעים מה מצבם, ועדיין אנחנו קהילה חזקה. התארגנו כבר מהשבוע השני. יש מערכת חינוך, גנים, בית ספר יסודי שנפתח, מטפלים בעניין התיכון, תרבות, אירוע לציון שלושים לטבח, מערכות רווחה, פסיכולוגים, העזרה מהעם, כל זה עובד, אבל ברמת ניהול חיים שלמים של קהילה שנמחקו ממנה עשרה אחוז, אנחנו לא מבינים את המספרים. מאז מלחמת העולם השניה, השואה, לא קרה שקהילה יהודית כלשהי איבדה עשרה אחוז מאנשיה".

על החזרה לבארי ד"ר פאוקר עדיין יכול לחלום, אך הא משוכנע שיצטרכו להיות לכך תנאים ברורים: "לא נוכל לחיות ליד שלטון טרור של חמאס בעזה. שלטון הטרור של חמאס צריך להיעלם ואין אפשרות אחרת. בנוסף אנחנו צריכים מדינה. המדינה נטשה אותנו. מאז אנחנו רואים את הצבא שנראה כמתעשת וברור למפקדים שלו שהם הולכים הביתה אחרי האירוע כי זו פאשלה אדירה. כרגע הם מרוכזים בטובת עם ישראל ומדינת ישראל והצלחה במלחמת האין ברירה הזו. מד שני, ברובד הפוליטי אנחנו עדים למצב שבו הפוליטיקאים הרבה יותר מתעניינים בהישרדות האישית שלהם ביום שאחרי. הם חולמים שלמישהו מהם תהיה הרשות להישאר בתפקיד, ובגלל שם בשם הם לא בעכשיו. המדינה לא ממש איתנו. לא מרגישים שמאחורינו יש ממשלה".

בהתייחס להיבט הפוליטי-מדיני אומר פאוקר כי גם הוא כמו כל שאר חבריו תמכו במתן עבודה לפועלים מעזה. "אף אחד מאיתנו לא הבין שמדובר בארגון שנמצא בתפיסת עולם מטורפת שבין דאע"ש והנאצים, וזה מה שראינו באותה שבת. אבל הקונספציות שהתנפצו באופן מובהק הן חיזוק החמאס והחלשת הרשות, שזו הקונספציה של נתניהו מזה שנים. הוא אמר בוועידת הליכוד שמי שנגד מדינה פלשתינאית צריך להיות בעד חיזוק החמאס ולכן אנחנו מחזקים את החמאס כדי שלא נצטרך לדבר עם אבו מאזן. הרעיון הזה של חיזוק החמאס בא לנו בפרצוף, והגישה השנייה הייתה לנהל את הסכסוך ולא לפתור אותו, שזה דבר שתמיד אמרתי שהוא רעיון מטורף, כי כשאתה יושב על חבית חומר נפץ אתה לא מנהל את הישיבה שלך אלא מנסה לפרק את חומר הנפץ. אלה שתי קונספציות שנכשלו".

"לגבי הסדר עם הפלשתינים, אפשר להתלהם ולומר למחוק את עזה, אבל בין הירדן לבין הים ימשיכו לחיות גם אחרי המלחמה הזו מיליוני פלשתינים, ואין דרך להעלים אותם. לכן הרעיון הברור הוא חמאס אאוט. מי שתומך בעניין הפלשתיני חייב לתמוך בכך. אלה לא בני אדם אלא מפלצות. אחרי שחתכת את ראש הנחש צריך להתחיל לטפל בחינוך הבעייתי שם, לטפל בהבנה אצלנו שאפשר לנהל סכסוך ולא לפתור אותו. שני הצדדים צריכים לקחת אחריות למצב והם לא לקחו אחריות. הם התגלגלו והנה בא הפיצוץ".

באשר לשיקום הקיבוץ אומר ד"ר פאוקר ואומר כי אחרי שהם ננטשו על ידי המדינה, יש גורם אחד שלא נטש אותם: "גורם שהתנפל במובן הטוב עלינו ובא לחבק אותנו, זהו העם בגדולתו, העובדים הבדואים שלנו מרהט התייצבו כאן מיד, חיבוק מאזרחים ערבים, יהודים, מתנחלים אנשי שמאל וימים, אחים לנשק, חרדים, כולם פה, יש לנו עם מצוין לבנות אתו את החברה שלנו מחדש, אבל אנחנו צריכים לבנות מחדש ביחד וזה הסיכוי וזה מה שנותן תקווה".