סיגל קראוניק ששכלה את בעלה אריק, רבש"ץ קיבוץ בארי במתקפת חמאס בעוטף עזה, חוזרת לבוקר ההוא שבו עולמה התהפך, בשיחה בעמדת ערוץ 7.
"קמנו בשבת בבוקר ושמענו את המטח שמתחיל. אריק אמר לי 'תגידי לנועה שתרד' ותוך כדי שהוא מתארגן עולים מולו בקשר ואומרים 'יש ירי ביישוב'. הוא קלט מיד שזה משהו אחר, פתח את הכספת הוציא את ה-M16 והאקדח. תוך כדי הוא קיבל טלפון מאחותו - שהיא ראש צוות החירום - שאומרת לו 'קיבלתי כרגע דיווח
שרואים מחבלים על אופנועים עם M16 וסרטים ירוקים. זה הגיוני?'"
לדבריה, "אריק ישר קלט וענה לה 'זה הגיוני - יש פה הסחה'. הוא ביקש שהיא תקפיץ כיתת כוננות לנשקייה, ושכולם ייכנסו לממ"דים. גם אנחנו סגרנו הכול. הדיווחים שאחר כך קיבלנו, שהגיעה מולו חוליה, הוא ירה בהם ואז הגיעה כבר מסה מאוד גדולה של מחבלים שירו בו והוא היה בין ההרוגים הראשונים של המתקפה".
אריק מת מות גיבורים. "הזכות שלנו היא שהוא הציל כל כך הרבה נפשות בזכות זה שהוא אמר להיכנס לממ"דים ובזכות זה שידע לזהות שמדובר באירוע חריג ולהקפיץ כיתת כוננות. האינטואיציה שלו הייתה כל כך נכונה והוא הבין מיד שזה אירוע אחר. בשבילי הוא גיבור כי הוא הציל אלפי אנשים".
היא עצמה לא ידעה במשך שעות ארוכות מה קרה מאז עזב את בית המשפחה. "כל אחד מהילדים הגדולים שלי היה בחדר שלו באגף הצעירים בקיבוץ. אני, בתי הקטנה והכלבה שלי היינו בממ"ד 17 שעות. החזקנו את הדלת של הממ"ד. ביקשתי מהבת שלי שלא תיכנס לאף קבוצת ווטסאפ כי זה פשוט מחליש. הקבוצות תססו ועסקו במי הרוג ומי פצוע וזה מפריע לתפקד, להיות ממוקד מטרה ולהציל את עצמך".
"רק אחרי שחולצנו, הבן שלי קיבל ידיעה מאחד החברים שלו שהוא לוחם סיירת מטכ"ל שזיהה את אריק. הוא התקשר אליו תוך כדי ואמר 'חן, אבא שלך מת'. הילדים שלי חיכו לי אחרי שחולצתי ואמרו 'תודה שאת חיה' ולא כל כך הבנתי מה העניין. ואז הבן שלי אמר: 'אמא אני חייב להגיד לך שאבא נהרג'. כך קיבלתי את הבשורה", משחזרת קראוניק.
"אני הרגשתי שהוא חי", היא משתפת. "גם התקשרו אנשים שעבדו איתו ושאלו 'מה קורה'. ותהיתי 'לא נראה לכם קצת מוזר שהוא לא יוצר איתי קשר?' אז אחד האנשים אמר לי, 'סיגל, אני מתפלא עליך. הוא מנהל לחימה'. אני הייתי בטוחה שהוא מנהל את הלחימה. לא היתה לי לשנייה תחושה שהוא לא בחיים. אמרתי לילדים שלא הרגשתי שהוא נהרג כי כנראה זה קרה בבת אחת. כאילו הנשמה שלו עוד הייתה איתי. גם היום אני לא יודעת אם אני מעכלת את זה כי הוא כל הזמן איתי".
השגרה, שהיתה חזקה יותר מהאירוע, הביאה את בני המשפחה להשתתף זמן קצר אחרי הפרידה מהאב בטקס הסמכת קצינים וקצינות במשמר הגבול - שאחת מהן - היתה הבת תמר קראוניק. "מג"ב זה משפחה. הם חיבקו אותנו מהרגע הראשון ולא התעסקו בביורוקרטיה, כי יש להם לוחמת שלהם, שהיא באבל אישי. עשו טקס שגם המפכ"ל וגם מפקד מג"ב דיברו על אריק וכולם עמדו ומחאו כפיים".
"הבת שלי חשבה אולי לסיים את השירות כי זה היה לה קשה אבל בהמשך היא הבינה שזה מה שאריק היה רוצה. בת נוספת עומדת להתגייס באפריל גם למג"ב ואנחנו מרגישים את הרוח של אריק. הרוח זה משהו שהוא יותר גדול מהנפש. אסור לנו לתת בימים כאלה לתת לפחד לשלוט. אנחנו כרגע צריכים להיות חזקים, אנחנו עם חזק, שרדנו את השואה, ואנחנו עכשיו בתקומה השנייה לעצמאות שלנו בגלל מה שקרה".
"הפחד שלי לא ימנע מהילדים שלי להגשים את עצמם. אז אני איתם, אני שמה רגע את הפחד שלי קצת בצד, אני בוטחת בבורא עולם וגם במה שחינכתי את הילדים שלי ומה שאריק חינך אותם", היא מסכמת.