לצד היעד האסטרטגי הגדול של שחרור רצועת עזה מהאויב הנאצי, ישנם שלושה יעדים אסטרטגיים קטנים יותר – אבל בעלי פוטנציאל השפעה דרמטי על המלחמה ותוצאותיה. מדובר בשלושה היבטים של הסכסוך שישראל עד כה נמנעה מלטפל בהם, אף שהם כרסמו ללא רחם בחוסן המדיני של ישראל. המלחמה שכפה עלינו האויב יוצרת הזדמנות לשנות לנצח את המצב באותן שלוש סוגיות.
הסוגיה הראשונה היא שיח שתי המדינות. זה עשורים אין בישראל רוב שתומך בתרחיש הזה. חמאס בחר ליעד למעשיו הנתעבים ביותר דווקא את הקיבוצים – המעוז העיקרי האחרון של תמיכה אידאולוגית בפתרון שתי המדינות. בתנועה הקיבוצית כולה החלה מגמת התפכחות מתקוות השווא שנתלו באויב הערבי. בני הקיבוצים מצטרפים לרוב החברה הישראלית, ומכירים בכך שמי שמסוגל לעשות את מה שנעשה בקיבוצי הדרום, ומי שמסוגל להתייחס לכך בתור מעשים של גבורה לאומית –אינו ראוי ליחס אנושי, לא כל שכן למדינה. בישראל, מי שממשיך לתמוך במדינה פלשתינית שייך לאחת משתי קבוצות: שוליים הזויים חסרי בוחן מציאות; או אנשים שמתפרנסים מכך – עובדים במכוני מדיניות שממומנים בכספי מדינות זרות או יהודים אמריקנים.
גם לפני המלחמה היה ניתן לתהות מדוע ראש הממשלה, שנבחר בקולותיהם של מתנגדי שתי המדינות, מרכין ראש בפני הלחץ העולמי וממשיך להסכים עם התפיסה הזאת. מאז נאום בר־אילן, נתניהו לא תמך עוד בקולו במדינה פלשתינית, אבל את הדבר המתבקש הוא לא אמר: העם בישראל לא מסכים למדינה פלשתינית. זו ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בעניין השטח הנתון לשליטתם, ולכן זו המדיניות המוצהרת של המדינה.
אסטרטגיית 'אל תטלטלו את הסירה' של נתניהו יכולה להסביר מדוע הדברים לא נאמרו ב־13 שנות כהונתו. אבל כעת הסירה מיטלטלת בגלי המלחמה, ואחרוני הישראלים מתעוררים מהזיית שתי המדינות. בתוך כל הסערה הזאת, מנהיגיהן של בנות בריתנו נושאים נאומים חוצבי להבות המגבים את כוחותינו במלחמתם – וחותמים את הנאומים הללו בהבעת תקווה לשלום ולשתי מדינות.
זה הזמן לומר די. החברה ישראלית על כל חלקיה, העולם המערבי הקשוב למצוקותינו והעולם הערבי שמבין כוח – כולם כשירים עכשיו לשמוע קול מבשר מארץ ישראל שאומר שבין הירדן לים תהיה רק מדינה אחת, יהודית לנצח. אם התנועה הקיבוצית מסכימה עם זה, הגיע הזמן שגם אחרוני הפקידים החתרנים במשרד החוץ יתיישרו.
הסוגיה השנייה שצריכה להיעלם מחיינו היא עלילת הדם בעניין אלימות המתנחלים. לעלילה הזאת יש תפקיד חשוב בתעמולת האויב: יצירת סימטריה כוזבת, כאילו קיצוניים אלימים ישנם בשני הצדדים. העלילה הזאת נסקה השבוע לשיאים חדשים: הממשל האמריקני התנה אספקת רובים חדשים להגנת ישראל בתנאי שהם לא יחולקו בכיתות כוננות ביהודה ושומרון – כדי שלא ישמשו לאלימות מתנחלים.
לא רק סגנית נשיא ארצות הברית התבטאה בנושא הזה, אפילו שר הביטחון שלנו גינה את התופעה. בתוך מדינת ישראל, בתוך כוחות הביטחון, ישנם גורמים שמאמצים את העלילה הזאת לחיקם בלי להסס. ישנן, כידוע, יחידות שלמות במשטרה ובשב"כ, המעסיקות מאות אנשי ביטחון, החייבים את מטה לחמם להמשך קיומו של המיתוס התלוש הזה. גם בסוגיה הזאת – כל מי שרואה את המציאות נכוחה, ולא מתפרנס מהנצחת השקר – יודע שמדובר בעלילה.
המלחמה מזמנת אפשרות לשים סוף לעלילת הכזב הזאת. על הממשלה, שריה ודובריה להגיב לכל מי שמעז להתייחס לאלימות המתנחלים כאל תופעה בעלת משמעות בסכסוך – כמו שמגיבים למי שמעז להטיל ספק בדיווחי הזוועות מעוטף עזה. בשני המקרים מדובר בעלילות כזב אנטישמיות. רק דה־לגיטימציה בלתי מתנצלת, הטחת האשמה בכל מדינאי ובכל מראיין שמעז להעלות אותה – יכולה למחוק את אוצר המילים הזה לצמיתות, ולהטיל את כתם האנטישמיות בכל מי שמעז – מבית ומחוץ – להזין שוב את עלילת הדם הזאת.
הנקודה השלישית היא אונר"א. הסוכנות מנציחה את סבלם של צאצאי הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות, במטרה מוצהרת להשתמש בסבל הזה כדי לקעקע את הלגיטימציה של מדינת ישראל. ידיה של ישראל היו כבולות עד כה ונמנע ממנה טיפול יסודי בגוף הזה, שמתחזק תשתיות אזרחיות רבות בעזה, יהודה ושומרון. לא פשוט לצאת נגד גוף של האו"ם, הנהנה מיוקרת הניטרליות בכל מקום אחר בעולם; ובפרט לא פשוט לעשות זאת כלפי ארגון או"ם שמתיימר להגן על זכויות אדם. אבל גם כאן - המלחמה מזמנת את האפשרות להיפטר מאונר"א אחת ולתמיד, אם רק ממשלת ישראל תסמן זאת כמטרה.
רבים מפעילי חמאס בעזה הם שכירים של אונר"א. בעבר תועדו משגרי רקטות ומחסני תחמושת במתקנים של אונר"א. עשורים של שיתוף פעולה עם גורמי טרור בשיתוף החזון הלאומני הפלשתיני ציידו את מדינת ישראל – וגם ארגונים אזרחיים דוגמת UNwatch – בשלל ראיות שיכולות להצדיק דרישה לשינוי: המדינה צריכה להתנות כל הפסקת אש בכך שפליטי המלחמה הנוכחית לא יטופלו עוד על ידי אונר"א. יש להעביר אותם לאחריות נציבות האו"ם לפליטים אשר תפעל בהתאם למדיניותה הכללית: במאמץ למצוא להם מדינה חלופית שתקלוט אותם, ותסייע להם להכות שם שורשים. את העוול של הורשת מעמדם הפוליטי, תופעה ייחודית לאונר"א ומטופליה – יש להפסיק לאלתר.
מלחמות נבדלות מסבבים נקודתיים בעיקר בהכרה שהן מובילות לשינויים ארוכי טווח ומוחלטים במצב. ישראל צריכה לסמן יעדים בתשובה לשאלה היכן היא רוצה להיות אחרי המלחמה, ולהגדיר איך להגיע ליעדים הללו. שלוש הסוגיות שפירטתי הן אבן רחיים על המדינאות הישראלית, והגיע הזמן להסיר אותה מעלינו.
***