קצת אחרי אירועי שמחת תורה בדרום הארץ, התראיין בתקשורת קצין שריון. הקצין תיאר מצב שבו הטנק שלו לא יורה בעזתים שחוצים את הגדר ליישובי העוטף, בגלל שיקולי מוסר: "וזה רק מדהים כמה שהצבא שלנו מיוחד, כמה שהחיילים שלנו מיוחדים, שאנחנו רואים כמות כזאת מטורפת... ואנחנו לא מבצעים על רובם הגדול ירי, כי אנחנו רואים שאין לרובם הגדול נשקים. שזה מדהים עד כמה הצבא שלנו, עד כמה בשעת מה שנקרא מלחמה בהפתעה עדיין שומר על מוסריות... הטנק שלנו לא ביצע את הירי, כי באותו שלב עוד היינו מוסריים". המשמעות המעשית היא שמה שעיצב את תוצאות הקרב בזירה הספציפית של הטנק הזה, לא היו היכולת או גורם ההפתעה, אלא שיקול מוסרי בלבד.
שיקול מוסרי בשעת הלחימה הוא בהחלט תופעה יהודית. יהודים רוצים להיות מוסריים. יהודים רוצים להיות טובים. יהודים רוצים לתקן עולם במלכות ש-די. זה מה שעומד בבסיס החשיבה של יהודים. יהודי לא מקבל כמובן מאליו הרג לא הכרחי. השאלה המוסרית הבולטת היא מהו הרג הכרחי, ומה קורה כשיש התנגשות בין שתי אפשרויות של אובדן חיים. חיי חייליך או חיי אזרחי האויב, מה קודם למה? האם בעת מלחמה המבט המוסרי מקבל בחינה חדשה?
לשאלות האלו יש תשובה אינטואיטיבית. כואבת וזועקת. היא מהודהדת על ידי אנשים רבים. על ידי לוחמים. על ידי אבות ואימהות, שבניהם כעת בשדה הקרב. על ידי תושבי העוטף שחייהם השתנו באחת, ואצל חלקם גם תפיסת עולמם. חיי חיילינו קודמים לחייהם של אזרחי האויב. אסור לסכן חיי חיילים למען חייהם של אזרחי אויב. אולם מעבר לחשיבה האינטואיטיבית, מה אומרים מקורות התורה על מלחמה? מהי המחשבה המדינית של התורה על תפיסת הלחימה היהודית? הסוגיה הזאת היא כבדת משקל. ודאי שהיא צריכה עוד ליבון והרחבה בעולם התורה. בדברנו כאן ננסה להתוות כיוון עקרוני ראשוני למוסר הלחימה היהודי. הדברים כאן נכתבו במקורם כנייר עמדה של ארגון 'תורת המדינה', העוסק בשאלת הפצצתו של בית החולים שיפא. סוגיית הפצצת שיפא נידונה מכמה זוויות, היוצרות יחד את ההמלצה: נוכח המידע המודיעיני לפיו בית החולים שיפא משמש כמגן אנושי של אזרחי האויב, הפצצת שיפא הינה חובה מוסרית וערכית, על פי מקורות התורה.
החזון – שלום, המצווה - מלחמה
העקרונות של מוסר הלחימה היהודי מתחילים מההכרה כי החזון היהודי שואף לעולם שבו "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לצערנו, כבר מימי קדם קריאות השלום של ישראל נענות בחרב שלופה מצד השכנים – "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה", על כן לצד חזון השלום, ציוותה התורה על מלחמת מצווה. ייעודו של העם היהודי הוא לשמש מודל למוסר האלוקי של הטוב והיושר המנחה את העולם, בשבתו על אדמתו כממלכת כוהנים וגוי קדוש.
עקרונות הלחימה היהודית שעלו בידינו הם כדלהלן:
א. מצב מלחמתי הוא מאבק בין עם לעם. במלחמה, כל אזרח וכל פרט הוא חלק מהקולקטיב, ולכן הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.
ב. במהלך הלחימה, הניצחון וחיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב. אנו מחויבים לשמור על חייהם של חיילינו גם אם כתוצאה מכך יפגעו אזרחי האויב. 'מידתיות' אינה קריטריון תורני ומוסרי מקובל. יש לשמור על חיי חיילינו, ואסור לסכן חייל יהודי אחד ללא צורך, גם אם המשמעות תהיה שייפגעו אזרחי אויב רבים. ההגדרה של המלחמה היא מלחמת הטוב ברע, האור האלוקי בחושך. הנגזרת לרוח הלחימה היא לחימה בלב שלם ללא פחד, ונכונות למסירות נפש על קדושת השם, העם והארץ. יעד המלחמה הנגזר מהגדרה הוא ניצחון מוחץ וברור, בצורה היעילה ביותר והחדה ביותר.
ג. המונח 'נקמה', כמרכיב בשיקולי לחימה לאומיים, עומד בבסיס החשיבה התורנית והציונית כאחד. על כל פגיעה בלאומיות הישראלית ובריבונותה חייבת להיות תגובה. משמעות האמירות היהודיות והציוניות 'דם יהודי אינו הפקר', ו'לעולם לא עוד', בהקשר למעשי חמאס הנפשעים, מחייבת לפעול מול האויב בצורה חדה וברורה, ולהחשיב את הנקמה כמרכיב ביעדי הלחימה. הנקמה משיבה את המשפט והצדק על כנם, ומונעת הישנות של מעשים מעין אלו.
ד. העיקרון 'הבא להורגך השכם להורגו' גוזר כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ישות הצוררת את ישראל, וזוממת להשמידם, יש לצאת עליה למלחמה יזומה, וכמובן אין מקום לתת להם לתקוף אותנו ראשונים.
ה. ההגדרה העצמית של הישות החמאסית, עניינה השמדת ישראל בהיותה מדינה יהודית. ישות ציבורית המתקיימת בגבולות ארץ ישראל, שתודעתה היא אנטי ישראלית, ורוב מוחלט של אזרחיה מחזיק בתודעה זו, מומשגת במקורות התורה כהמשך דרכם של שבעת העממים ושל עמלק. הגדרה זו גוזרת מוסר מלחמה ייחודי.
ו. תורת הלחימה של חמאס היא פשע מלחמה – היא מערבת במודע את האזרחים בלחימה. חמאס בונה את מפקדותיו באזורים אזרחיים - בבתי חולים, במסגדים ובבתי ספר. דומה הדבר לצבא המאייש את כלי מלחמתו – נגמ"שים וטנקים, באזרחים לצד החיילים, כדי למנוע מהאויב לפגוע בלוחמים. הנהגת עזה אף מטשטשת באופן מכוון את יכולת ההבחנה בין לוחמים לאזרחים, ומסיבה זו מחבלי חמאס נוהגים ללכת ללא מדים. ניצחון ישראל מחייב להילחם בחמאס מבלי לחשוש מפגיעה באזרחיו. החוק הבין־לאומי מתיר לתקוף מטרות צבאיות, גם כאשר הן משתמשות באזרחים כבמגן אנושי. על פי אמנת ז'נבה וחוקי המלחמה הבין־לאומיים, אסור לצבא לתקוף מטרות אזרחיות ללא תועלת צבאית. גם על פי אמנות אלו, שימוש באזרחים כבמגן אנושי מפני כוחות צבאיים אינו מונע את הזכות לפגוע במטרות צבאיות.
על פי עקרונות אלו הפצצת שיפא הינה חובה ערכית ומוסרית. עקרונות אלו יכולים לשמש גם כמצפן ערכי בגזרות לחימה אחרות. יודגש כי המלצה זו עוסקת רק בנידון של מגן אנושי המורכב מאזרחי אויב. במקרה של מגן אנושי של החטופים, הדבר זוקק ליבון נפרד.
הנהרת עקרונות המוסר לחימה היהודי היא חיונית. היא יכולה להציל חיי אדם, היא יכולה לשמש מקור השראה לניהול הלחימה על ידי חיילים ומפקדים, והיא יכולה לשמש כמצפן ערכי לדרג המדיני. מעבר לכך, במלחמה שבה שכבת הזהות היהודית נחשפה בעומקה, שבה הקיום היהודי מחפש לו עוגן בייעוד היהודי, אין מתאים מהמוסר של התורה להתוות את הדרך הלאומית לניצחון.
הכותב הוא ראש מכון 'תורת המדינה', מנהל תחום במרכז יכין
***