התקשורת מסקרת בשבועות האחרונים בהתלהבות את אלפי החרדים שנרשמו לגיוס לשלב ב. את מאה ועשרים החלוצים שכבר סיימו טירונות ואת שתי הקבוצות הנוספות שיוצאות לדרך בימים אלו.
יש דורשים לשבח - הנה תראו החרדים סוף סוף מתגייסים, ויש דורשים לגנאי - עכשיו הם מתגייסים? ומה זה המספרים הקטנים האלו? המשותף לרובם הוא חוסר הבנה של האירוע, לטוב ולמוטב. אנסה לעשות מעט סדר.
אם מישהו משלה את עצמו שמחר בבוקר, או מחרתיים, נראה רבבות בחורי ישיבה סוגרים את הגמרא וצובאים על שערי הבקו"ם, מוטב לו שיתעורר מהחלום. אם מישהו חושב שאחרי המלחמה, בעזרת השם, לא יהיה צורך להעביר חקיקה שתסדיר את נושא הגיוס (בדיוק כמו שתוכנן לפני כן) הוא חי באשליות.
מצד שני, מה שכן התרחש אינו צעד מבוטל בכלל, הוא צעד עם משמעות אדירה, צעד שמבטא זרמי עומק ושהטבח הנורא בשמחת תורה וגל האחדות הישראלית בעקבותיו - נתנו לו בעקיפין דחיפה חזקה נוספת.
טענתי כאן גם בעבר, שמי שמחפש פיתרון אמיתי לשילוב חרדים בשירות צבאי ובשוק התעסוקה, חייב לתת לתהליך להתרחש בעצמו, ולכל היותר לעודד אותו. לא לנסות לייצר אותו בכפיה (על אף הפיתוי לעשות זאת, וגם אם הכופה משוכנע שהוא צודק), לא לנפנף בו בריש גלי ובמהדורות החדשות ולא לנגח באמצעותו ציבורים שלמים. התהליך, כפי שיודע כל מי שמכיר את הציבור החרדי, מתרחש כבר שנים אחדות, וכעת הוא קיבל בוסט משמעותי.
כדי שתבינו את כברת הדרך שעברנו בעשור ומחצה האחרונים, אספר לכם שלפני כ15 שנה, כאשר ערכתי את האתר החרדי המוכר 'בחדרי חרדים', סיקרנו בהרחבה את פרשת ה"חרדקים" - חוברות הסתה שהפיצו דמוניזציה נגד חיילים חרדים. חרדים שהתגייסו באותם ימים, נהגו להחליף את המדים בכניסה לשכונה או לבני ברק, ולמעט ההורים (ולפעמים גם האחים...) אף אחד אחר לא ידע על השירות שלהם, ובטח לא העלה איתם סטורי משפחתי או וידאו של ריקוד נלהב בחתונה. חלק גדול מהחיילים החרדים הוגדרו חיילים בודדים והם אכן היו כאלה.
צריך להבין עוד משהו: מנהיגי הדור מעולם לא התנגדו לעצם הרעיון שמי שאינו לומד צריך לשרת בצה"ל. מרן הרב שך זצ"ל כתב בעצמו במספר מכתבים כי מי שאינו לומד ובכל זאת מנפנף בפטור ישיבתי הוא רודף את עולם התורה. אבל הייתה בעיה משמעותית אחרת - חוסר המוכנות של צה"ל להתחשב בחייל החרדי ולאפשר לו לנהל את אורחות חייו ולשמור אותן, מבלי לכפות עליו ערכים בעייתיים מבחינה דתית.
מה שהתרחש בשנים האחרונות הוא תהליך דו צדדי: הצבא למד לאפשר מרחב מחיה אוטונומי ללוחמים החרדיים, כזה שיאפשר לו להשתמש בכישוריהם הצבאיים ויאפשר להם לשמור על גרסא דינקותא. והציבור החרדי למד לחבב, להוקיר ולהעריך את אלו שכן התגייסו. ומגיע להם.
ינקי דרעי או יקי אדמקר אינם הסיפור, הם הפנים הגלויות שלו. הצעד שהם נוקטים בו מעביר בסאב-טקסט את העובדה שהתגייסות לצבא, עבור מי שתורתו אינה אומנותו, כבר אינה צעד שנתפס כבעייתי במגזר החרדי, ולפחות בחלקים הולכים וגדלים בתוכו. צעיר שלא מוצא את מקומו בין ספסלי בית המדרש, יודע כעת שהוא יכול להתגייס וגם לשמור על המסגרת המשפחתית, הקהילתית, השכונתית והחברתית. וזה משהו שהיה רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו בעבר הלא רחוק בכלל.