העיתונאי היהודי אמריקני תומס פרידמן, השופר של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, כתב הבוקר במאמר בניו יורק טיימס: "ביידן צריך להבהיר לנתניהו - 'המחיר של הסיוע הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי היא הסכמתך ביום שאחרי המלחמה למדינה פלשתינית בגדה המערבית ורצועת עזה בשליטת הרשות הפלשתינית'.
או שכולנו נהיה שבויים באסטרטגיה של נתניהו שתגרור את כולנו למטה - או שנעצב את התפיסה האמריקנית לסיום המלחמה בעזה".
אני מקווה ששום ראש ממשלה ישראלי לא ישתטה לעולם למסור לנשיא ארה"ב את עיצוב התפיסה לסיום המלחמה, או בכלל לעיצוב המדיניות ביש"ע, ובטח לא להסכים למדינה פלשתינית ביו"ש וברצועה, גם תמורת הסיוע האמריקני, שהיה אגב פחות מהרעש שנוצר סביבו.
נשיאי ארצות הברית, באופן מסורתי, מעולם לא הבינו את המציאות המזרח תיכונית על כל מורכבויותיה, והובילו מדיניות שגויה עד אווילית שבדרך כלל רק סיבכו את המצב. נזכיר לדוגמא שכל הסחרחורת האיראנית-שיעית נוצרה באשמתו של נשיא ארה"ב הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שבסוף שנות השבעים סירב מנימוקים של 'זכויות אדם' להציל את שלטון השאה האיראני למרות שהיה ביכולתו לעשות זאת, תרם לעליית החומייניזם לשלטון – ומאז ההיסטוריה ידועה.
משך יובל שנים הצליחה מנהיגי ישראל לסכל את כל התוכניות האמריקניות ההזויות דוגמת 'תוכנית רוג'רס', 'תוכנית רייגן' ו'מתווה קלינטון' או 'תוכנית אובמה'. אם עשינו שטויות, ועשינו הרבה כאלה, אלו היו שטויות מתוצרת 'כחול לבן'. נעמוד גם מול כל הרעיונות של ביידן.
ומכאן שתי עצות לבביות לנשיא ארה"ב - בתקווה שיימצא מי שיעביר לו את הטור הזה ויתרגם לו:
א. אם אתה רוצה להיות מציאותי ורלוונטי ולא הזוי ותלוש מהמציאות, תוציא מהלקסיקון את המילים 'מדינה פלשתינית'. כי זה לא יקרה. ברוך ה' לא קמה מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, וגם לא תקום. כי היום ברור לכולם מה המשמעות של מדינה פלשתינית: מחבלים דוהרים בטנדרים ברחובות מודיעין, שהם, כפר סבא ורעננה, כמו שראינו בשדרות ואופקים. ואל תגידו זה לא יקרה. זה בדיוק מה שיקרה. כי זה מה שקרה בעוטף עזה, כשברצועה קמה מדינה פלשתינית בפועל.
ב. חבל על כל האנרגיות שאתה ואנשיך מבזבזים בלחצים האדירים על נתניהו, שיחליט כבר עכשיו מה יהיה מצבה של רצועת עזה אחרי המלחמה. כי המנהיג הישראלי שיקבל את ההחלטה על רצועת עזה אחרי המלחמה, לא יהיה נתניהו אלא ראש הממשלה שיחליף אותו.
ביידן היה הראשון שהעלה בפומבי את שאלת השליטה ברצועת עזה אחרי המלחמה. ראש הממשלה כבר הבהיר בריאיון ב"פוקס ניוז" כי אין בכוונת ישראל "לכבוש או לשלוט ברצועה". זו גם הדעה הרווחת בקרב שותפיו החדשים לקואליציה, גנץ ואייזנקוט, ואפילו בקרב חלקים נרחבים בליכוד. כמובן שבשמאל הישראלי מטפטפים בלי הרף שגם אחרי המלחמה לא נשלוט על רצועת עזה. על חזרה לגוש קטיף אף אחד לא מדבר, למעט בימין האידיאולוגי הנוקשה.
הנקודה החלשה בכל הדיונים האלה, היא עצם ההתייחסות למונח 'רצועת עזה' כאל נתון קבוע. כל המתווכחים והמתדיינים מתייחסים לרצועת עזה כפי שהיתה ב-75 השנים האחרונות. אבל מי אמר שאחרי המלחמה זו תהיה אותה רצועת עזה מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית? מי קבע שקו הגבול של רצועת עזה יהיה הקו המלאכותי שנקבע ב-1950 בהסכם עם מצרים, שנשמר עד לשמיני עצרת השנה? זהו קו שאין בו שום היגיון - לא גיאוגרפי, לא טופוגרפי, לא מדיני ולא ביטחוני. ומי כל כך בטוח שבמציאות שבה ליותר ממיליון וחצי עזתים אין בתים לחזור אליהם, המבנה הדמוגרפי של הרצועה אחרי המלחמה יהיה אותו מבנה שהיכרנו בשבעת העשורים האחרונים?
אירועי השנה האחרונה, ובוודאי החודש האחרון, לימדו אותנו שהחיים מלאי הפתעות, והנחות יסוד שהיינו משוכנעים באיתנותם, התערערו עד היסוד. וכמו שמדינת ישראל אחרי המלחמה לא תהיה אותה מדינה, גם רצועת עזה אחרי המלחמה לא תהיה אותה רצועת עזה. וכמו שאני, ולא רק אני כנראה, לא מסוגלים לתאר איזו מדינת ישראל תהיה בשוך הקרבות, אף אחד עוד לא יכול לתאר איזו רצועת עזה תהיה אחרי עם תום הקרבות.
לכן לא מן הנמנע, שאחרי המלחמה נגלה שכל הדיון הפנימי כאן על עתיד הרצועה יהיה פשוט לא רלוונטי.