איך הפכנו לגוליית במקום להיות דוד?
איך הפכנו לגוליית במקום להיות דוד?iStock

הטור הבא הוא חלק מהתכנים של מועדון ההורים הגדול - לחצו כאן להצטרפות

תחשבו רגע: איך קרה שכשהיינו קטנים וחלשים ניצחנו בכל המלחמות - העצמאות, ששת הימים ואפילו בכיפור.

ודווקא כשהפכנו גדולים וחזקים, נעשינו מעצמה גרעינית עם הצבא השמיני בחוזקו בעולם - דשדשנו לאורך שלושה עשורים מול ארגוני טרור בינוניים, ודיממנו למוות בסבבים בלתי נגמרים של התקפות טילים ופיגועים רצחניים?

השאלה הזו אינה חדשה, אבל שנים הדחקנו אותה בשיטתיות.

פוגרום שמיני עצרת בו טובי בנינו נשחטו ונשרפו, כאילו היינו באושוויץ 1943 ולא בישראל 2023, לא מאפשר לנו להמשיך להתחמק. הוא מחייב לעצור הכול, להביט באומץ במראה ולחשב מסלול מחדש.

הכול מתחיל מלענות לעצמנו על השאלה: איך נפלנו לכזו תהום?

ולא פחות חשוב: איך נקום ונצא ממנה?

התשובה היא שאיבדנו שלושה כלי נשק שבלעדיהם אין סיכוי לנצח.

האחד הוא ידיעת האויב. השני, צדקת הדרך, והשלישי, בהירות מוסרית.

ונסביר:

1."דע את האויב"

במשך שנים הלכנו שבי אחרי סיסמאות ארוזות בצלופן פוסט-מודרני כמו "האחר הוא אני". השלינו את עצמנו שהאויב הוא בעצם...כמונו. גם הוא חפץ בשלום, גם הוא רוצה להתפרנס בכבוד, גם הוא שואף לחיות בשקט בחלקת הא-לוהים הקטנה שלו.

ולא הבנו שאנחנו כבשה בין זאבים.

לא קלטנו את הטירוף בלדבר אידיש נימוסית, במזרח תיכון דובר ערבית דעאשית.

התעקשנו על אבחנות מדומיינות בין ההמון העזתי התמים לבין 'מחבלי החמאס שהשתלטו עליו'.

ואז בשביעי באוקטובר כל זה התפוצץ לנו בפרצוף.

כשאנחנו רקדנו וחיבקנו את ספר התורה שמלמד לעשות חסד וצדקה עם כל מי שנברא בצלם אלוקים,

הגיחו ממאורתם חיות בדמות אדם ואנסו נערות, שרפו ילדים וערפו ראשים. כל זאת לקול ההמון הצוהל ששלח ידו בביזה ובטבח.

התנאי הראשון לנצח במלחמה הוא לדעת מי האויב המר איתו אתה מתמודד, ואנחנו לא ידענו...

2. ביטחון בצדקת הדרך

זה התחיל לפני שלושים שנה באוסלו, בחתימה על הסכם שמשמעותו שהארץ הזו לא באמת שייכת לנו. היא לא ארץ התנ"ך ונחלת אבותינו אלא פיסת נדל"ן שאפשר לסחור בה עבור 'אינטרסים ביטחוניים' ו'יתרונות כלכליים'.

זה המשיך לפני 18 שנה כשמדינת ישראל החריבה במו ידיה עשרים ואחד יישובים פורחים וגירשה משם עשרת אלפים יהודים, כי "מה יש לנו לחפש בעזה?!"

זה משתקף בהפסד שיטתי בכל וויכוח בינלאומי כשצד אחד (הערבי) משוכנע עמוקות בזכותו וצדקתו, והצד האחר (היהודי) מגמגם על מציאת נוסחה ש'תשרת את האינטרסים של שני הצדדים' ו'תבטיח את הביטחון והשקט באזור'.

ושוב מתברר שזה לא עובד.

כי יש לנו לא רק זכות על הארץ הזו, אלא גם חובה כלפיה.

כי באנו לכאן אחרי אלפיים שנות גלות לא רק כדי למצוא מנוח לכף רגלינו (שאפשרי גם באוגנדה), אלא כי יש ייעוד אלוקי שיוכל להתגשם רק כשישוב העם היהודי לציון ויקים בה את מדינתו שתהיה "אור לגויים".

התברר לנו שמי שבורח מעזה, עזה רודפת אחריו ולא מאפשרת לו להסתגר מאחורי מחסומים תת קרקעיים משוכללים וגדרות ביטחון מתוצפתות.

וכדי לשוב ולנצח לא חייבים חרב אימתנית ושריון קשקשים כבד. הכול מתחיל מאמונה בזכותנו על הארץ כולה ובצדקת דרכנו, ואז אפילו חמישה חלוקי אבנים יכולים לעשות מצוין את העבודה.

3.בהירות מוסרית

כמה עצוב שהעם שהעניק לאנושות את בשורת המוסר, מאפשר לעולם לבלבל אותו עם מוסר נוצרי מעוות וצבוע.

ואז חיילי צה"ל מסונדלים על ידי יועצים משפטיים ועסוקים בלחימה על התדמית שלנו בעיני אירופה, במקום במלחמה האמיתית על הניצחון.

והמחבלים כבר למדו את המשוואה: הם יקימו מפקדות טרור תחת בתי חולים, ישגרו טילים לעבר מרכזי אוכלוסיה מתוך בתי ספר וגני ילדים – וידיו של צה"ל יהיו כבולות. שהרי זה 'לא מוסרי לפגוע בחפים מפשע'.

הסירוס המוסרי המעוות הזה מונע מהצבא החזק במזרח התיכון למחוץ בתוך 24 שעות את הטרור, ומטיל עליו משימה הזויה ובלתי אפשרית של התמגנות מטורפת ומלחמה 'סטרילית' כמו שלא עשה אף עם, באף מקום, אף פעם.

ברגע שבו נהיה מוכנים לוותר על אהדת העולם ונעדיף גינויים ליהודים חיים מאשר נאומי אהדה ליהודים שחוטים, יתחיל השינוי.

הרגע בו נבין שאנו עושים עכשיו מלחמה שאין צודקת ומוסרית ממנה בעולם, שדרושה עכשיו נקמה קטלנית בסדום כדי ללמד את העולם כולו שהפרק של אושוויץ תם ולא ישוב עוד לעולם.

הרגע בו נבין ששחרור אלף מחבלים תמורת חייל יהודי הוא שחיתות מוסרית והתרת דם הנרצחים הבאים, ונאמין שניתן להשיב חטופים הביתה גם ללא כניעה משפילה לארגוני הטרור.

הרגע בו נבין שמי שחיי ילדיו מזולזלים בעיניו והוא הופך אותם למגן אנושי לא יכול לצפות מאיתנו לרחמים ולסיוע הומניטארי, ואחרי הודעה מראש לכל האזרחים להתפנות – גם בית חולים יוחרב עד היסוד ויקבור תחתיו את מפקדות הטרור.

הרגע הזה יהיה נקודת המפנה שתהפוך את הניצחון המכריע לקרוב וקל בהרבה ממה שנדמה לנו.

ולצד כל אלו, ישנו דבר רביעי:

במאי 2000 בעת חגיגות הנצחון של חיזבאללה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון נשא חסן נסראללה נאום בו אמר:

"יש לישראל נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש".

המחלוקת החריפה שהתנהלה בארץ בשנה האחרונה, רק חיזקה אצל אויבינו את הרושם שהחברה הישראלית מפולגת, שסועה ומתפוררת. הם החלו לרקום מזימות ולדמיין איך בהינף חרב יוכלו לקרוע לגזרים את 'קורי העכביש' שלה ולהשמיד אותה.

אסור לנו לאפשר לדבר כזה לקרות שוב.

מותר לנו להתווכח אבל אסור לנו לשנוא.

מותר לא להסכים, אסור לערער על היחד ולהחריב את הבית היחיד שיש לנו בעולם.

******************************

לפני 3,000 שנה אמר דוד לענק הפלישתי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", ואז שלף חלוק נחל וקלע לו בול בפוני.

אם אנחנו נדע מי האויב שעומד מולנו

אם נהיה בטוחים בצדקת דרכנו ובזכותנו על הארץ

אם תהיה לנו בהירות מוסרית

אם נזכור שלמרות השוני אנשים אחים אנחנו וערבים זה לזה

המערכה הנוכחית תוכל להסתיים בנצחון בזק, חד ומוחץ

נצחון שילמד את העולם כולו כיצד ממגרים את הרשעה

ואיך עם הנצח מנצח, ודרך אגב, הוא לא מפחד גם מדרך קצרה...

  • הטור הזה הוא חלק מהתכנים של מועדון ההורים הגדול בהובלת הרב יוני לביא ובשיתוף ערוץ 7.

מוזמנים להצטרף עכשיו אל נבחרת ההורים ולקבל גישה למאגר המלא של התכנים, המשדרים.

שימו לב! לתושבי עוטף עזה ולכל המפונים מבתיהם – גישה חופשית לחודש במתנה לכל התכנים.