ביום שישי, י"ט ב חשוון, לפני שבוע וחצי, נהרג בנינו היקר גלעד בקרבות ברצועת עזה. קצת יותר מחודש עבר
מתחילת הפורענות שנחתה עלינו.
העם, שהיה עד לא מכבר שסוי ומפולג, קם והתגבר. מחלוקות נשכחו, מריבות וניתוקים חברתיים פינו את מקומם להכרה אחת פשוטה : אנו עם אחד, יהודי, ארץ ישראלי.
עת זכינו לראות את בנינו בפעם האחרונה בשטחי הכינוס בדרום, ראינו ברק בעיניו, ברק של נחישות וידיעה ברורה שאין צודק ממלח מה זו, ועם ידיעה זו הגיעה נכונות אדירה ונוראה למסור את נפשו אם יידרש לטובת המשך קיומו של עם ישראל בארצו.
ראינו יחד איתו דור של אריות, מיוזעים, מאובקים, שהיו אחרי ימי לחימה עיקשים בישובי העוטף, חיילים שראו מחזות קשים שהיו יכולים להמיס לב בות מפחד. אבל הדור הזה הפנה את רגשותיו וכוחותיו למלחמה הנוכחית. ומבחינת בחורים אלו שמוסרים נפשם - המלחמה הזו תמשך עד שעתיד עם ישראל יובטח בארצנו.
בכל מלחמה מגיע הרגע בו נקודת ההכרעה עומדת על הפרק. נקודה זו מתגלה בדרך כלל עם דילמה לא פשוטה, להמשיך במאבק? או להתפשר על הבטחות שווא, שלום חלקי והשגה מועטת ולא ממצה של יעדי המלחמה ? לפני מלחמתו של יהודה המכבי בבית חורון, אחיו מגיעים עם טענות ריאליות מולו:
"ובראותם את המחנה הבא לקראתם , אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים, להילחם עם ההמון החזק הזה, ואנחנו עייפנו, לא אכלנו היום. ויאמר יהודה: נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים, כי לא ברב חיל ניצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, וה' יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם".
בעת היציאה למלחמה זו אמרתם, ש"יהיו מחירים שנדרש לשלם", ואכן שילמנו. אנו, ועוד משפחות רבות וטובות, שלמנו בדמם של טובי בנינו.
אני קורא ודורש מכם, אל תעצרו. זהו הזמן וזה צו השעה. גלו גבורה יהודית היסטורית, והמשיכו במלחמה זו עד
להכרעתה המלאה על כלל הישגיה. אין די רק במחיקת ארגון החמאס, אלא בשמירת שליטה בטחונית מלאה
ומובהקת בכל חבלי ארץ ישראל. עיני כולנו נשואות אליכם, חֲזַק וְנִתְחַזַק בְעַד עַמֵּנּו ּובְעַד עָרֵּי אֱֹלהֵּינּו וה' יַעֲשֶׂה הַטֹוב בְעֵּינָיו.