תשמעו סיפור על הוא והיא. וזו לא אגדה או בדיה, אלא ממש היה היה.
יום חמישי, אני מתכוננת לקראת עוד שבת לבד עם הילדים. בנוהל, כבר לא סופרים. פתאום הנייד מצפצף, הודעה ממנה: בעלך יגיע לשבת? אם לא, תרצו לבוא לארוחה?
בטח רוצים. זה זוג שהוא בעצם אגדה מהלכת.
רגע, אבל הוא מגויס בעצמו, עד שהוא חזר לראשונה לשבת - מה אתם מזמינים אורחים? מבין השורות אני מבינה שהם רוצים לארח משפחות מגויסות בכל הארוחות. זה הזוג.
אחרי הדלקת הנרות אנחנו מגיעים, הקטנים בהתחלה נצמדים אליי ולאט לאט מפשירים, בסוף זה כמעט כמו לבוא לסבא וסבתא. היא מראה לילדים את חדר המשחקים ששמור לנכדים ואנחנו צוללות לסמול טוק עד הקידוש. קוצצות סלט ומה שלום כולם, שוטפות חסה ואיך המילואים. מתברר שבמשפחה שלהם שישה מגויסים, בנים וחתנים, שניים מהם בלב עזה. אגב, כשבני המשפחה מתכתבים זה עם זה כדי לדעת מה קורה ואיפה כל אחד, הם שומרים על ביטחון מידע ומסבירים בארמית. יצירתיות של יהודים.
שולחן שבת. הוא מספר את קורות השבוע. מדי יום הוא מגיע לבסיסים ולשטחי כינוס, לפלוגות שנמצאות רגע לפני כניסה לעזה. בזקנו הלבן ובמאור פניו הוא עובר בין הלוחמים, מעיר מורשת קרב עתיקה ומפוארת ומחזק את רוח הלחימה. עכשיו, בחולצה לבנה של שבת, הוא יושב בראש השולחן ומספר לנו על פלוגת חיילים שעמדה רגע לפני הכניסה בשערי עזה. פתאום חייל גבוה ורחב עובר בין החברים אחד אחד, מחבק אותם ובוכה על כתפיהם. "חשבתי שהחייל מפחד מהכניסה הרגלית", הוא מספר, "חשבתי שנכון לגשת למפקד ולהנחות אותו לקחת את החייל הזה הצידה. לא נכון לזרוע את הפחד בין כולם רגע לפני הכניסה, זה מידבק, וזה לא הזמן. אבל אז קיבלתי שיעור לחיים", הוא אומר וטופח על מצחו. "מתברר שחילקו את החיילים לשתי קבוצות כי אין מספיק מקום בנמרים לכולם יחד. התחלקו לקבוצה שתיכנס ראשונה וקבוצה שתיכנס שנייה. החייל הזה שממרר פה בבכי בין כולם, בוכה כי הוא שובץ בקבוצה השנייה והוא ייכנס באיחור, הוא לא יהיה בין אלה שפותחים בלחימה. איזה שיעור, איזה שיעור", הוא מסיים ועיניו לחות.
מלאי הסיפורים של השכן שלנו תמיד גדוש, גם בשגרה, אבל בימי המלחמה על אחת כמה וכמה. הוא מספר על מג"ד צעיר שרגע לפני הכניסה עומד בלב מעגלי חייליו, ולאחר שיחת מוטיבציה מרוממת הוא חותם: "מקובלנו שתשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, אז אני מבקש כאן סליחה מכל מי שפגעתי בו, ואני מקבל על עצמי למחול ולסלוח לכל מי שפגע בי פה ובמקומות אחרים. תפילה - כל אחד יישא את תפילתו, וצדקה אני מניח שכל אחד ייתן". ושוב העיניים שלו בורקות, ויש בהן התרגשות, והשתאות ואהבה לאנשים שעליהם הוא מספר.
אחרי המג"ד מצטרף שכננו ללב מעגל הלוחמים בעיניים מחייכות שראו הרבה. במדים ובזקן לבן הוא נראה כמו כהן משוח מלחמה. הוא שולף דף וקורא פקודת יום של אלוף הפיקוד שנכתבה ללוחמים בכניסה לעזה - לא עכשיו, אלא במלחמת ששת הימים. בימים ההם בזמן הזה. כולנו בשולחן מקשיבים, מדמיינים את מעגלי הלוחמים, את עמודי הענן והאבק העולים מהטנקים מסביב, מתפללים איתם את התפילה ליציאה למלחמה. והסיפורים הללו הם דברי התורה הכי מתוקים שיכולים להיות.
חוליה בשרשרת ההיסטוריה
פרשת השבוע היא חיי שרה. הוא קם ומביא לשולחן ספר כבד וישן בשם 'ספר חברון', ספר בן עשרות שנים שמתאר את תולדות ההתיישבות היהודית בחברון העתיקה. הייתי אומרת שזה במעבר חד בציר הזמן, אבל בעיניים של הזוג הזה ההיסטוריה מחוברת ושזורה.
הוא קורא לילדים סיפור ועוד סיפור, בדרמטיות של שחקן הוא מאפיל על המשחקים שהילדים שלי פיזרו במסדרון. מה זה קאפלות מול החרב של הפחה הערבי שנפלה לבטן מערת המכפלה ורב היהודים נדרש להחזירה, כשידוע שכל מי שירד למערה לא שב ממנה? מה זה לעומת לגו, תגידו.
אם הילדים חשבו שסיפורים על חברון זה היסטוריה של מאות שנים אחורה, השכנה שלנו מספרת שאחרי החתונה הם גרו בקריית ארבע, כשהקבוצה של נשות בית הדסה נכנסו להתיישב שם עם הילדים, בלי אישור לכניסת הבעלים. היא הייתה אשת אברך צעירה. לדבריה, עד היום היא נעלבת ששכחו לקרוא לה להיכנס עם הקבוצה בלילה ההיסטורי ההוא, והייתה מגיעה לבית הדסה במהלך השבוע כדי לעזור. זה המוטו בבית הזה: "כשקורים רגעים היסטוריים חשובים, אז נרתמים".
בשתי מילים הם מספרים כלאחר יד על התחנות בדרך. מקריית ארבע הזוג ומשפחת החברותא פונים ליישב את עצמונה בסיני. לאחר פינוי ימית עברו חברי היישוב לגוש קטיף, כדי להקים את עצמונה השנייה. כשהמצב הביטחוני התערער באזור, עברו בני הזוג שוב עם אותה משפחת החברותא מהחיבוק של עצמונה לחזק את היישוב מורג, שהיה מבודד גאוגרפית והיה מועד לעזיבת משפחות. אחרי הגירוש והחרבת גוש קטיף משפחות כאלה לא מתייאשות, והם פונים לטנא עומרים שבדרום הר חברון. לפני חמש שנים הזוג הזה רוצה להיות חלק מהפרחת בקעת הירדן והם עוברים למעלה אפרים, ואנחנו זכינו בשכנים חולמים ולוחמים.
ואם חשבתם שהמלחמה היא רק בחזית, טעיתם. בלילה הם עוזרים לאישה שבעלה מגויס בעזה לעבור דירה, למחרת היא פורקת ארגזים בזמן שהוא לוקח את הקטנים כדי שלא יפריעו במעבר. והוא יודע מצוין מה לעשות עם ילדים, אחרי שנים שעסק בחינוך. שוב לילה, אבל עוברים קודם אצל אישה אחרת שגם בעלה מגויס בעזה ולבית שלהם חדר עכברוש. השכן שלנו לא עוזב עד שהוא מנצח את הפולש בקרב נחוש, יחד עם בעל הבית שחזר בהפתעה מעזה. רק אז, בעשר וחצי בלילה, נגמר יום הפעילות.
לטאטא את מסלול ההמראה
על ימים ארוכים במחנה שורה, בארי, כפר עזה - על זה הוא לא מספר לנו. אבל כשיש לו סיפור מחזק, הוא מיד שמח לשתף.
באחת השבתות הוא הוצב בבסיס חיל האוויר. את הזמן הוא מנצל לדבר עם כל מי שהוא פוגש בדרכו, טייסים וטבחים, מפקד הטייסת ומכונאים. כשהוא מחפש את מי עוד יוכל לחזק בימי המלחמה המתישים בבסיס, הוא מוצא שניים שמשחקים שש בש. אחד מהחיילים מסכים לדבר איתו רק על שש בש, מה שפחות התחום של בן שיחו. הוא שואל את החייל מה הוא עושה בצבא והוא מסביר. מסוק יכול להמריא מכל נקודה, אבל מטוס צריך מסלול המראה, בפרט מטוסי קרב כבדים שכל משקלם מונח על כמה גלגלים. לכן המסלול חייב להיות נקי, אפילו לא נייר או גרגירי חול. לפני כל המראה רצה קדימה משאית עם מפוח אוויר שמעיפה את האבק כדי שהמסלול יהיה נקי מאבק. אבל מפוח לא יכול להעיף אבני חצץ קטנות, ולכן לפני המראה החייל הזה רץ על המסלול ומטאטא את החצץ. "הלוואי עליי, הלוואי על כל חייל, לומר בכזאת חרדת קודש כמו החייל הזה שאומר: בלעדיי כל שדה התעופה, מגדל הפיקוח וכל מטוסי הקרב לא יכולים לעבוד", הקול שלו נרעד. "איזה שיעור קיבלתי על תחושת שליחות מחייל שהולך בתודעה שכל משא העם על כתפיו. זה שיעור שאני מקבל כל יום". ושוב הוא יוצא לנסיעה, לציר היומי בין פאתי עזה לבקעת הירדן.
אני חושבת כמה הוא וכמה היא כאלה יש בעם ישראל, וכמה לוחמים עם מדים ובאזרחות מטאטאים את מסלול ההמראה מאבני חצץ ומאבק, וכמה שהעם הזה כולו הוא אגדה מהלכת שרוקמת בצעדים של יום יום היסטוריה וגאולה.
סיפור על הוא והיא. וזו לא אגדה או בדיה, אלא ממש היה היה.
***