אגדה ידועה שהמצאתי הרגע מספרת שבזמן שבני ישראל פרקו את נזמיהם כדי לעשות את העגל, בני"ש אחד ניסה כרגיל להרוס את המסיבה.
"מה נראה לכם שאתם עושים?" הוא זעק.
"עגל זהב", הם אמרו לו, "למה?"
"השתגעתם?", נחרד הבני"ש, "אתם יודעים מה יקרה כשמשה יחזור ויראה את זה? יש לכם מושג כמה פעמים נצטרך לקרוא את הפרשה הזאת בכל תענית ציבור? שלא לדבר על זה שכל הבנים הבכורים לא יוכלו לעבוד בבית המקדש, והאבות שלהם יצטרכו בתמורה לפדות אותם מהלוויים!"
"נו מעולה", אמר העם, "נרוויח מצווה נדירה".
ובאמת הבכורות איבדו מאז את הזכות להיות כוהנים, אבל האבות שלהם זוכים במצווה של פעם בחיים. בתנאי שהם לא כוהנים. או לוויים. וגם האמא לא ממשפחת לוויים. והאמא שלה. ובתנאי שמדובר בבן. בכור לאביו. ולאמו. ושזו הלידה הראשונה שלה. ושהיא הייתה טבעית לגמרי. זאת אומרת הלידה. גם האמא.
לכן אפשר להבין את ההתרגשות שאחזה בנו אך לפני כמה חודשים כשהבת שלי בישרה לנו שאל"ף, היא בהיריון. בי"ת, סקירת המערכות מוכנה להישבע שמדובר בבן. גימ"ל, החתן שלנו לא קשור לשבט לוי בשום צורה, שזה אומר שמצד אחד הוא אומנם לא יקבל אחת משתי העליות הראשונות בקריאת התורה, אבל מצד שני יש לו פוטנציאל רציני ביותר לזכות במצווה הנדירה של פדיון הבן.
וזו אכן מצווה נדירה. אותי למשל פדו רק פעם אחת, וגם זה כשהייתי ממש תינוק, אבל אחר כך גדלתי ומאז אף אחד לא מוכן לשים עליי כסף. לכן ככל שהתקרב מועד הלידה הזכרתי לבתי חזור והזכר לשים היטב עין על המיילדות, שלא יגררו אותה בטעות לניתוח קיסרי שיחסל את הצביון של הפדיון. כי פדיון הבן, לא זוכר אם כבר אמרתי, היא מצווה נדירה שהתגלגלה לידינו בנסיבות לא מחמיאות, אבל כמו יהודים טובים אנחנו לא בוכים על חלב שנשפך אלא עושים סעודה עם בשר משובח.
איפה תמצא שליח
ואז פרצה המלחמה והאב המיועד גויס, הצליח להגיע ללידה, ואחרי הברית המרגשת חזר לחזית הדרומית וכולנו נכנסנו לשגרה של חיתולים־בקבוקים־לילות־לבנים. הציפייה למצווה הנדירה של פעם בחיים התחלפה בציפייה שכולם ישובו הביתה אחרי שינחילו לאויבינו את התבוסה של החיים. עד שיום אחד הבטנו זה בזה וציינו בפליאה שאכן, בעוד שלושה ימים הילד יהיה בן שלושים יום וצריך להחליט מה עושים עם הפדיון, כי לפי כל הסימנים הוא כנראה לא יפדה את עצמו (הוא ממש בכה כשניסיתי לדבר איתו על זה. אבל לזכותי ייאמר שהוא בוכה גם כשאני לא פותח את הפה). מה עוד שהמצווה היא בכלל של אבא שלו, אבל הוא נמצא אי שם בחזית הדרומית ואי אפשר לדעת האם הוא יצליח להגיע לפדיון. זאת אומרת יש סיכוי לא רע שכן. אבל גם סיכוי ממש טוב שלא. זאת אומרת אולי.
האפשרויות שעמדו בפנינו היו כדלהלן:
1. להעמיד בכוננות את הילד, את המשפחה ואת הכהן הקרוב למקום מגורינו כדי לבצע פדיון בזק ברגע שהאבא יגיע.
2. להמליץ לחתן למנות שליח שיבצע בשמו את הפדיון.
3. לבצע את הפדיון בשטח, בלי התינוק, על ידי האב והמשיח. זאת אומרת כהן משוח מלחמה.
4. לבדוק שוב שמא מישהו במשפחה שלנו בכל זאת משבט לוי, או לבקש פסק הלכה שיקבע שאפידורל הוא בבחינת ניתוח קיסרי.
את האפשרות האחרונה פסלנו, כי אני לא צריך שתוך כדי חקירת השורשים שלי יגלו פתאום שאני בכלל לא יהודי. אופציית ההמתנה נתקלה בקשיים הלכתיים, כי המצווה היא לפדות ביום השלושים ולא למרוח את הזמן. אני באופן אישי הצעתי למסור בינתיים את התינוק לחזקה של איזה כהן, עד הבר־מצווה או לפחות עד שהוא יתחיל לישון לילות שלמים. זאת אומרת הכהן לא יישן, אבל זו כבר לא בעיה שלי. כרגיל, גם הפעם אף אחד לא התייחס אליי ברצינות. חוץ מהילד ששוב התחיל לבכות, הפעם כן בגללי.
גם האפשרות להשתמש בשליח לא התקבלה באהדה, כי כולנו מכירים את הקטע הזה שהשליח מאחר, ואז מבקש שנצא אליו כי הוא לא מוצא חנייה, ובסוף עושה פרצופים על הטיפ ואפילו לא מפצה בלחם שום. ובכל מקרה איפה נמצא עכשיו שליח, רגע לפני שבת ארגון?
מסביב ייהום הסער
האפשרות היחידה שנותרה היא שהאב המאושר יחפש כהן ויבצע את הפדיון בשטח, אבל כאן התעוררה בעיה אחרת. כי טקס הפדיון מתנהל כך: האב הטרי מגיש את התינוק לכהן, מצהיר שזהו בנו בכורו ושהוא בכור גם לאמו, ואז הכהן שואל את האב: מה תרצה יותר, בנך בכורך זה או חמישה סלעים שנתחייבת בפדיונו? במילים אחרות: מה חשוב לך יותר, התינוק או הכסף?
לפי כללי הטקס האב צריך לבחור בתינוק, אבל לפי כללי הדאחקה הגברית הוא משחק אותה מתלבט בזמן שהקהל צוחק ואשתו תוקעת בו מבטים זועמים, ואז הוא מתעשת ואומר בקול חושש: חפץ אני לפדות את בני, והא לך דמי פדיונו שנתחייבתי מן התורה.
ונותן לכהן שְווה כסף שָווה, ואז הכהן מניח את התינוק בחיקו של האב ומברך אותו. אם הכהן רוצה, הוא מחזיר לאב את הכסף. אם הוא לא רוצה, אז גם.
אז באופן עקרוני אפשר לבצע את הפדיון גם בלי שהתינוק נמצא במקום. אבל האמא חייבת להיות שם, אחרת לך תדע מה האבא יגיד לכהן אם היא לא תשלח בו מבטים מזרי אימה ברגע הכי קריטי.
כך שבסוף, אל תשאלו אותי איך, אספנו את התינוק ואת אמא שלו וירדנו אל החזית הדרומית. זאת אומרת לא ממש לעזה, אבל גם לא מאוד רחוק. כלומר קיבלנו מידע מסווג שלפיו במשך היום המחלקה של החתן שלי תהיה בפעילות, אבל לקראת ערב, או לילה, או הבוקר שלמחרת, בכל מקרה מתישהו הם אמורים להגיע לבסיס בעוטף עזה וכדאי שנהיה בכוננות.
וככה בשעת ערב מצאנו את עצמנו בבסיס אי שם – שתי סבתות, שני סבים, דודה אחת נרגשת, אמא עייפה, עשרות חיילים גיבורים ותינוק שלא הפסיק לבכות, כנראה מהחשש ששוב יבוא מוהל כמו בפעם הקודמת שהוא היה במרכז העניינים. או כמחאה על זה שגוזלים ממנו את הזכות להיות כהן במקדש, לכשייבנה.
אבל כשהוא הבין שהקרב אבוד, ושהפעם לא עומדים להכאיב לו, הוא הפסיק לבכות והקשיב בשקט לאבא שלו שפדה, לכהן שבירך, ולחיילים – דתיים ושאינם דתיים כאחד – שנתנו ידיים זה לזה ופצחו בריקוד מאחד של שמחה, אמונה ושליחות. מסביב ייהום הסער, משאיות צבאיות דוהרות, תותחים רועמים, מטוסי קרב מנמיכים טוס, ובתוך כל המהומה חיילים צדיקים רוקדים, שמחים, משתתפים במצווה של פעם בחיים.
פודה ה' נפש עבדיו, ולא יאשמו כל החוסים בו. לא יאשמו החוסים, יאשמו החות'ים. וחמאס. וחיזבאללה. והרשימה עוד ארוכה.
לתגובות: [email protected]
***