האור בקצה המלחמה

אנחנו נמצאים כיום בעיצומה של מלחמה שאף אחד מאיתנו לא יכול להתיימר לחשב את קיצה. ולמרות שאנחנו מבינים את חשיבות השלמת המשימה עד תומה כדי שמאורעות נוראים כפי שחווינו לא יישנו, עדיין הדחף הנפשי הפשוט שלנו הוא לרצות להיות כבר אחרי המלחמה ולחזור לשגרה היומיומית והמוכרת. בנקודה הזאת הייתי רוצה להתערב רגע ולומר שאומנם זה לא נראה ככה, אבל יש תופעות שמתגלות בימים הללו שכדאי להתעכב ולהתבונן בהן רגע ואפילו לשקול לאמץ אותן גם בימים שאחרי המלחמה.

בערך באותו האופן שבו אחרי הקורונה חצי מאיתנו המשיכו לעבוד מהבית וכולנו כאחד הבנו שלא קריטי להשתתף במסיבת חנוכה של הקטנה בגן פשושית.

אז ללא דיחוי נוסף, קבלו את מלחמת עזה - נקודות לשימור!

שובו של חוש הכיוון

מי שיצא לו לנסוע בכבישי ארצנו הדרומיים בוודאי כבר יודע שבימים אלו הווייז מאריך לך את הדרך במקרה הטוב ובמקרה הרע שולח אותך לנתב"ג (אמיתי!). המניע כמובן הוא ענייני ביטחון, אבל הפועל היוצא מהשיבוש הוא שובה של תכונה אנושית שכמעט נכחדה לחלוטין: יכולת הניווט. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי שולף מפות ומנווט את דרכי בכבישי הדרום משל הייתי כריסטופר קולומבוס או אמריגו וספוצ'י, להבדיל מעט מאוד הבדלות. למה זה חשוב, אתם אומרים? כי התלות שלנו במכשיר הסלולרי גם ככה מוגזמת לגמרי, ויעיד על כך חבר טוב שלי שעמד פעם בחוף הים בזמן השקיעה והתלבט איפה זה מערב. אז נכון, החבר הזה דומה לי להפליא ומצא את עצמו מתפלל מנחה לכיוון הכעבה שבמכה, אבל אדרבה, זה דייקא מחדד את הנקודה.

גברים לא משלמים יותר על לבנים

רבותיי, בשבועות האחרונים ביקרתי בהמון בסיסים, ואם יש שני דברים שלצבא יש מהם די והותר זה לוחמים חדורי תחושת שליחות ולבנים. כמובן שניסיתי לקחת כמה לעצמי, עד שהרס"פ נתן בי את עיניו וברחתי כל עוד רוחי בי. אני לא יודע מה מביא תורמים להתכנס דווקא לתרומה הספציפית הזאת, אבל חיילינו מצוידים בכל כך הרבה בוקסרים ששמעתי שהם מתחילים להתייחס אליהם כאל חד־פעמיים. חבל על הכביסה, הרי יש עוד 900 זוגות לכל חייל. אם נחבר את העובדה הזאת לעובדה שגברים באופן מסורתי קונים חמישה זוגות ל־20 שנה, אין לנו אלא להסיק שבארץ ישראל אף גבר יהודי לא ישלם יותר על לבנים. ואם זו לא הקלה על יוקר המחיה, אז אני לא יודע מה כן.

לאף אחד לא אכפת שהנבחרת מפסידה

קוראים נכבדים, נבחרת ישראל הפסידה השבוע לקוסובו. קוסובו! מדינה שבקושי חגגה בת מצווה ומכילה פחות משני מיליון אזרחים. להם הפסדנו. היו ימים שהפסדים מבישים לנבחרות דייגים היו מפילים את רוחנו כאומה, אבל לא הפעם. השבוע החלטנו כמדינה שאנחנו מסרבים להתבאס מהנבחרת ומכישלונותיה הספקטקולריים. נגמלנו. לא נרשמה אכזבה כי לא נרשמה ציפייה. הרי בקושי ידענו שהיה משחק. הפוקוס שלנו נמצא במקום אחר. ואולי זה מה שהנבחרת צריכה כדי להצליח (זה ושחקנים אחרים ומאמן אחר ומנטליות אחרת ומאגר גנים אחר). אגב, גם ברביעי היה משחק שנגמר אחרי סגירת הגיליון - אפשר להניח שגם בו הפסדנו. או שלא. למי אכפת.

אסור לספר לאנשים איפה אתה

אוי איזה תענוג רבויסיי, ההברקה של המלחמה. חצי מדינה לא יכולה להגיד איפה היא נמצאת בגלל "ביטחון שדה". ניסיתם לשאול חבר מילואימניק איפה הוא יושב? בחיים הוא לא יענה ישירות. "אני באזור הגליל", "אני בין הירדן לים", "אני צפונית לקו המשווה". ערפולים, ערפולים. ואתם חושבים שהוא באמת לא יכול להגיד לכם איפה הוא? קדחת. הוא פשוט לא מעוניין בביקור. הדבר האחרון שהוא צריך זה מפגש כפוי עם אישיות חצי מפורסמת שסביר שתגנוב לו את רוב הבוקסרים. בלי לנקוב בשמות.

בקיצור, תתעוררו חברים, נמצאה הנוסחה האולטימטיבית להימנע ממפגשים לא רצויים ואני מציע לאמץ את זה גם בעתות שלום. אמא שלך רוצה לקפוץ אלינו לקפה? באמת שהיינו שמחים, אבל אנחנו לא יכולים להגיד לה איפה אנחנו בדיוק. שתחנה בחוף הרצליה ותתחיל לנוע מזרחה. אנחנו שם בגדול.

אשתך מוכנה להסכים לכול כל עוד אתה לא מגדל שפם

תשמעו, אני מעולם לא חשבתי לגדל שפם, אבל בדיוק כמו הכור הגרעיני שרשמית אין לנו, גם אני מנפנף באיום הזה כדי לחמוק ממטלות הבית. "למלא מדיח? אני אגדל שפם!", "לקלח את הילדים? אני אגדל שפם!", "להפסיק לאיים שאני אגדל שפם? אני אגדל שפם!". מדובר בנשק שובר שוויון. מה שכן, שמתי לב שאשתי הפסיקה להתרשם מהאיום הזה במקביל לעובדה שמכונת הגילוח שלי נעלמה. כנראה צירוף מקרים.

סולידריות

טוב, האחרון זה קל. כל מי שהצליח לעקור את עיניו מהמסכים ולצאת לפגוש את עם ישראל בשטח רואה אותנו במיטבנו. אדיבות, סיוע, מאור פנים. כמעט שכחנו למה אנחנו מסוגלים. השבוע הלכתי להעביר את הרכב טסט. הכשילו אותי על פנסים. ניגשתי למוסך, המוסכניק סידר לי את זה תיק תק ואז התקשר לבחור ממכון הטסטים וביקש ש"יעבירו מהר את המילואימניק". לא לקח שקל. ככה פשוט.

כמובן שהתעקשתי לשלם לו בכל זאת. הוא אומנם סירב אז הזמנתי אותו לאחת ההופעות שלי בחינם. הוא שאל איפה בדיוק ההופעה תתקיים, אז אמרתי לו שזה באזור הנגב. בכל זאת, ביטחון שדה.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***