במאמץ מחמם לב לתמוך באלפי ילדים עם צרכים מיוחדים מהעוטף, יצאו חיילי "גדולים במדים" למלונות המפונים מהעוטף וחילקו אלפי טאבלטים איכותיים שבהם תוכנות למידה ומשחקים.
"גדולים במדים" היא תכנית ייחודית לשילוב צעירים עם מוגבלות פיזית או נפשית בשירות התנדבותי בצה"ל במטרה לשלבם באופן זה בחברה ובשוק התעסוקה.
רוני ש', נמצא על הרצף וסובל גם מסכיזופרניה וסוכרת, אבל קשיים אלה לא מנעו ממנו להגשים את חלומותיו. בנחישות ובתמיכה אוהבת של ההורים ובעזרת מינון נכון של תרופות, הוא הגיע לאיזון ובשנה שעברה הגשים את חלום חייו להצטרף לצה"ל במסגרת "גדולים במדים".
"החלום שלי היה להיות כמו כולם, ולעולם לא לתת למוגבלות שלי להפריע להצלחה שלי", אומר רוני. "והצלחתי בכך. אני חייל מן המניין. אני מחזיר טובה לעם ולמדינה שלי, אני רוצה שכמה שיותר ילדים כמוני יצליחו". זו הייתה אחת הסיבות שרוני התנדב להעביר טאבלטים לילדים עם מוגבלויות בדרום. בימים האחרונים הוא בילה שמונה שעות בניידת הטאבלטים של "גדולים במדים". במהלך החלוקה היו לא פעם אזעקות, אבל רוני היה נחוש לסיים את הרשימה. "אני יודע כמה זה חשוב ואני דבק במשימה".
מושקה פרוס, בת 33, היא אם ל-5 ילדים, ביניהם מנדי בן ה-8 הסובל מפיגור שכלי קשה ומרותק לכיסא גלגלים. "אני גרה באשקלון, שם אנחנו רגילים מדי פעם לאזעקות ורקטות, אבל בימים האחרונים זה הפך לסיוט אחד מתמשך. בשמחת תורה בבוקר התעוררנו ב-6:30 בבוקר לקול אזעקות שלא הפסיקו ושנמשכו לאורך כל היום. אחרי החג נודע לנו שבאשקלון לבדה היו 107 אזעקות, מה שאומר שהיינו כל היום בריצה הלוך ושוב למרחב המוגן. בקושי הספקנו ללכת לשירותים. הפחד המתמיד, ובמיוחד ה'בומים' החזקים היו טראומטיים מאוד עבור כל הילדים, במיוחד עבור ילדים עם צרכים מיוחדים כמו מנדי, שעבורו האתגרים גדולים הרבה יותר. מנדי חש בפאניקה של כולם, והוא לא יודע איך לעבד או להתמודד עם הרגשות שלו”.
כשרוני וחבריו, שי ולנה, דפקו על דלת הבית של מושקה כשהם לבושים במדי צה"ל וביקשו להעביר טאבלט למנדי הקטן, היא התרגשה. "זו עזרה מהמעלה הראשונה. אנשים אינם יכולים לתאר לעצמם מה זה אומר להעסיק את מנדי. וזה לא רק הטאבלט, אלא גם הפתק מחמם הלב של מי שתרם את הטאבלט, שבו הוא מאחל למנדי ולכולנו כוח ואומץ לעבור את הזמנים המאתגרים הללו. המחווה הייתה מרגשת כל כך", אומרת מושקה.
"גדולים במדים" קיבלו אלפי בקשות לטאבלטים וחברי העמותה עובדים שעות נוספות כדי לתת מענה לביקוש.
"המטרה שלנו," אומר הרב מנדי בלינצקי, מנכ"ל "יד לילד המיוחד", "היא שכל ילד שזקוק לטאבלט יקבל אותו. נוכחנו לדעת שזה נדרש והכרחי".
טאבלט אחד הגיע למשפחת דואק מאשקלון. "עברנו לאשקלון רק לאחרונה", אומר אברהם דואק, בן 45, חשמלאי שעלה עם משפחתו מצרפת לפני ארבע שנים. "מאז השבת החשוכה ההיא, אשתי והילדים מפוחדים מאוד". טיל אחד נפל ממש מעבר לרחוב. בני הזוג דואק ומשפחתם המפוחדת ארזו מזוודות ועזבו, בהתחלה התגוררו באלעד, שם מישהו הציע להם שימוש זמני בדירה ריקה, ועכשיו הם בבית שמש. "כולם מבולבלים כל כך. אנחנו חיים 'על מזוודות'. לילדים אין מיטות רגילות, אין בתי ספר, חברים או צעצועים. זה קשה לכולנו, אבל זה מטריד במיוחד עבור דיוויד הקטן שיש לו אוטיזם. כשאין לדיוויד בית ספר, הוא זקוק לטיפול מסביב לשעון. מהשנייה הראשונה שהוא קיבל את הטאבלט, הוא הפך לעסוק יותר ורגוע יותר".
"עבור חלק מהילדים, טאבלטים הם מותרות. אבל עבור ילדים מיוחדים ומשפחותיהם, הטאבלטים הם המרחב המוגן שלהם!" אומר סא"ל (מיל') אריאל אלמוג , יו"ר "גדולים במדים". "אנו מקווים שהציבור ימשיך לתרום לפרויקט החיוני הזה, שעוזר לכל כך הרבה משפחות להתמודד עם אתגרי המלחמה".