ראש המל"ל לשעבר וראש מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, מאיר בן שבת, מסביר בריאיון לערוץ 7 מדוע הוא משוכנע ביעדי הלחימה ומבקש להסביר כיצד ניתן לתעל את הישגיה להמשך היחסים עם המדינות הערביות.
"ישראל שלאחר ה-7 אוקטובר לא תהיה אותה מדינה שהייתה קודם לכן. הנחות היסוד, המבנים והתפיסות בכל התחומים יעברו שינוי. ישראל תצטרך חזון עדכני שילכד סביבו את רובו המכריע של העם וישרטט קווים לדמותה של המדינה ולהתנהלותה בעשורים הקרובים. בתוך האפלה הזו של ה-7 אוקטובר ראינו לא מעט ניצוצות של גבורה, מנהיגות, הקרבה, ערבות הדדית", פותח בן שבת.
עוד מוסיף: "החברה בישראל חייבת לקחת את הדברים הטובים שקרו במלחמה הזו שנכפתה עלינו, ולאמץ אותם חזק בימי השיגרה. אחד הבולטים שבהם הוא האחדות, הסולידריות, ההתקרבות שראינו בין חלקי החברה כולה, לאחר תקופה לא קצרה שבה היינו שקועים בריב ובמחלוקת קשים מנשוא. האויב רצה לראות אותנו מפורקים. במקום זאת, הוא מוצא אותנו מאוחדים, מלוכדים, מגויסים לעזור זה לזה, נכונים להקרבה, מלאי אמונה ונחושים לנצח. התכונות הללו אנן חדשות. הן טבועות בנו משכבר הימים. המלחמה רק הסירה את השכבה הדקה שכיסתה אותן והזכירה גם לנו – את האופי האמיתי שלנו. אשרי העם שככה לו".
מה יהיה יעד בר ביצוע מבחינתך לאור התקדמות הלחימה בעזה?
המטרות שהדרג המדיני הגדיר ללחימה נכונות, תקפות וניתנות להשגה. לא בקלות ולא בזמן קצר, אך אסור לגמגם ביחס לכך או להתפשר. אם נסיים את הלחימה ללא שינוי קיצוני במציאות ומבלי שהושמדו כל היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, זה יהיה עלול להעמיד אותנו בפני איום קיומי! אויבינו יהיו עלולים להסיק מסקנות שיעודדו אותם ליזום התקפות נגדנו. ולא רק אויבינו – גם מדינות השלום יתחילו אט אט לחפש בריתות אחרות , כי שלום עושים עם החזק.
החזרת החטופים, מתי ובאילו תנאים?
נכון עשתה הממשלה כשקבעה את החזרת החטופים כאחת ממטרות המלחמה.
כדי להגדיל את הסיכויים להשבת החטופים חיוני להגביר את הלחץ הצבאי ברצועה ובה בעת להגביר את הלחצים על קטאר. החלק הראשון – מבוצע היטב. לעומת זאת – בנוגע לקטאר – נראה כי בישראל ובמערכת הבין-לאומית נוהגים כלפיה בכפפות של משי, משתמשים בגזרים ולא במקלות. קטאר "מאותרגת" למרות שהיא ממשיכה להעניק חסות לחמאס, מארחת את מנהיגיו, מעמידה למענו את ׳אל ג'זירה׳ וחותרת בעיקר ל׳הצלתו׳ מידה של ישראל.
לא רק שקטאר אינה משלמת על כך מחירים, היא זוכה לחיזורים אחריה מצד כולם, ומנצלת את הסיטואציה לשדרוג מעמדה המדיני ולמיצובה כחלק מהפתרון של בעיות האזור, בשעה שהיא חלק מהבעיה.
הגיע הזמן להפעיל מולה גם את המקלות. לדרוש מארה"ב להציב אולטימטום לקטאר: שחרור מהיר של החטופים או שינוי קיצוני במדיניות כלפיה, שיכלול – ביטול המעמד המיוחד שלה בעיני ארה"ב, ביטול או צמצום קשרים כלכליים ,דיפלומטיים וצבאיים (אחד הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארצות הברית במזה"ת נמצא במרחק של פחות מ-20 מיילים מהמקום שבו מקיימים מנהיגי חמאס את פגישותיהם), והטלת סנקציות על כל הישויות הקטאריות המעורבות במתן תמיכה לחמאס.
יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל. הגיע הזמן להסיר מעל קטאר את מסיכת הצביעות. ההתחנפות אליה לא תועיל. קטאר - בשליחות חמאס - תזחיל אותנו, כדי להסיר מעליה את הלחץ הבינ"ל ולזכות בנקודות מהעולם ובעיקר תנסה לעצור את הפגיעה בחמאס ולמקסם את הרווחים (עבורה ועבור חמאס) מהחטופים.
באותו עניין, איך יש להשתמש באופן מיטבי בקשריה של ישראל עם המדינות הסוניות האחרות שעימן אנו ביחסים
בשלב הנוכחי, הדבר החשוב ביותר ביחסים אלה הוא ההבנה שקיימת אצל כל המדינות הללו באשר לסכנה הנשקפת מצד חמאס-דאע"ש ובאשר לצורך לרסק את חמאס. לא כולן יצהירו על כך, אך אין לי ספק שכולן מייחלות להצלחתה של ישראל במשימה זו. גם לטובתן ולמען יציבותו של האזור. הן מבינות שישראל היא קו ההגנה האחרון מול האסלאם הקיצוני.
העיתונאי הסעודי עבד אל־עזיז אל־ח'מיס סיכם זאת במשפט אחד: "אם המלחמה תסתיים ללא השמדת חמאס, זה יהיה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל ולעולם החופשי". אחרי 7 באוקטובר העולם כולו מבין שישראל היא קו ההגנה האחרון מול התפשטות האסלאם הקיצוני החמאסי־דאע"שי. העולם יהיה פחות רע כשננצח את חמאס.
האם גם להמשיך לנורמליזציה עם סעודיה או שהמיזם ׳נכנס למגירה׳ לפחות לשנים הקרובות?
בוודאי שצריך להמשיך. לא כאשר רעם התותחים נשמע אך מיד לאחר מכן צריך לחזור לתכניות שנעצרו. אדרבה, הוצאת חמאס מהתמונה תועיל גם לכך.
ככלל, האם היו מדינות במפרץ שנורמליזציה איתם הייתה טעות או שצריך לחשב מסלול מחדש?
אינני סבור כך. ההתבססות של ישראל באזור במסגרת הסכמי-אברהם הייתה מהלך נכון וחשוב. יש לו יתרונות רבים, גם ביטחוניים. כמובן, התפיסה הביטחונית שלנו צריכה להישען על יכולותיה העצמאיות של ישראל ועלינו להיות מסוגלים להגן על עצמנו בעצמנו מפני כל איום ביטחוני. השותפויות האזוריות שנרקמו יכולות להיות לעזר גם בכך.
נעבור לסוגיות הפנים הנוגעות לרצועה. מי אמור למשול ברצועה ביום שלאחר הלחימה?
בעת הנוכחית אני מתנגד לכל עיסוק ב׳יום שאחרי׳. העיסוק בכך משדר לאויב שהמלחמה בדרך לסיום ומחזק את רוחו ואת עמידתו, עלול לשדר לכוחותינו מסר זהה ולפגוע במומנטום החיובי, יש בו פוטנציאל למחלוקת תפיסתית פנימית ולפגוע בלכידות הקיימת, טומן בחובו גם פוטנציאל למחלוקות גם עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות האזור והכי חשוב - היום שאחרי תלוי בגודל ההישג הצבאי שיושג, בדינאמיקה ובהזדמנויות שייווצרו בעקבותיו.
אי אפשר לחזות את כל זה כבר עתה .לכן, נכון להתמקד במלחמה ורק במלחמה ולהסתפק בהבהרה כי ביום שאחרי לא יהיו: שילטון חמאס, איום צבאי על ישראל, אחריות ישראלית לנושאים האזרחיים ,מגבלות על פעילות ביטחונית ישראלית.
האם לדעתך נעשו פעולות של צה"ל במישור האזרחי שהולמות תוכניות קודמות, ואם כן מה ה׳אנד גיים׳ מבחינת חזרת תושבי העוטף לביתם?
בנקודת הזמן הנוכחית, פעילות צה"ל הביאה לשיבוש פעילותו של ממשל חמאס אך עדיין לא למיטוט. לשם כך נדרשת פגיעה רחבה יותר וממושכת יותר. ההשתלטות על בניין הפרלמנט ועל מוקדי שלטון נוספים בתוך העיר עזה, חשובה מאוד ואיננה רק סמלית. כך גם הפעולה המרשימה בבתי החולים רנטיסי ושיפאא, אשר סיפקה הוכחות נוספות לשימוש הציני של חמאס בבתי החולים והבהירה כי אלה אינם חסינים מפני פגיעתה של ישראל.
כל אלה משקפים את נחישותה של ישראל להשיג את יעדיה מול חמאס. ועדיין, יש שורה של פעולות שצריך לבצע באופן מלא ולאורך זמן. כך לדוגמה, בכל הקשור לפעילות האינטרנט. כדי לייצר ערפל בתמונת המצב ולמנוע שליטה ותיאום, יש להשבית את פעילותו לאורך זמן. ניתוק זמני או לסירוגין ישבש רק לפרק זמן קצר ומיד אחריו תשוב ותתבהר התמונה ויחודשו הקשר והתיאום בין גורמי הממשל. דוגמה נוספת היא בתי הסוהר ברצועת עזה. העובדה שהם עדיין עומדים על תלם מהווה עדות מוחשית להמשך שלטון חמאס. החרבתם על ידי ישראל ונטרול שלטונות הכליאה, יעצימו את חוסר המשילות וגם את האיום הפנימי על שלטון חמאס.
מהי דעתך על יישוב (אפילו חלק קטן) של חבל עזה, כגביית מחיר טריטוריאלי על מאורעות השביעי באוקטובר?
בעודנו במלחמה אסור להכניס נושאים שיגרמו למחלוקות ויהיו עלולים להשפיע אפילו על ההזדהות של חלק מהחיילים עם מטרות המלחמה. לכן, אני מציע לא לעסוק בכך. בלי קשר לכך, אלא כעניין עקרוני, אני אכן סבור שחמאס צריך לשלם מחיר כבד על ההתקפה נגדנו, שיתבטא באובדן השילטון, באובדן היכולות הצבאיות, בהרס ובחורבן וגם באובדן שטח.
האם אנחנו לקראת מצב חדש ברצועת עזה, שתהפוך נגישה הרבה יותר לתקיפות ומבצעים נקודתיים, בדומה למציאות המבצעית באיו"ש?
אנחנו עדיין בשלבים הראשונים של המלחמה. טיפלנו עד כה רק בשליש מהשטח וגם בו לא נסתיימה המלאכה. צריך להיאזר בסבלנות רבה, אורך רוח ונחישות. בסוף השלב הזה של הלחימה והטיהור של הרצועה כולה, אכן נצטרך להבטיח שהאויב לא בונה מחדש את יכולותיו ולשם כך צה"ל יידרש להמשיך לפעול בתוך השטח, בין במאפיינים דומים לאלה שקיימים בג'נין בין בדרכים נוספות.
מתחילת הלחימה בעזה התחילו לבעור שתי זירות נוספות, אשר מהוות גם הם, לצד ניהול המלחמה, מלאכת מחשבת מבצעית ומדינית, על מנת להגיב לתקיפות הבאות מצד לבנון ותימן, אך בצורה כזו שאינה עולה על ׳רף ההסלמה׳ בגזרות הללו. נכון לכתיבת שורות אלו צה"ל מגיב ויוזם תקיפות של מטרות איכות, פעילים ותצפיתנים המשוייכים לחיזבאללה ולמיליציות הפרו-איראניות, אך יש לומר כי עליית מדרגה משמעותית טרם נראתה. כך בגבול הצפון וכך במוקד חדש ומסקרן לא פחות - המורדים החות׳ים בתימן, הנתמכים ישירות ע"י איראן, ועדות לכך היא הפעלת טילי ה׳חץ׳ הישראליים כנגדם - עדות לעוצמה המאסיבית של החימוש החות׳י.
מהו הקשר החותי ללחימה ומדוע הוא מופעל כעת? מה הטריגר? שהרי היו מבצעים בשנים האחרונות בעזה, ולא ראינו מצידם כל תוקפנות שהיא.
החות'ים שייכים לתנועה שנוסדה בסוף שנות ה-80 בצפון תימן ונקראת גם 'אנסאר אללה' (מגיני אללה). הם חלק מהזרם הזיידי של האסלאם השיעי. בתחילת הדרך הם עסקו בעיקר בענייני הפנים בתימן, בהמשך היו שותפים פעילים במלחמת האזרחים ובמאבק נגד השילטון ונגד ההשפעה הסעודית. בסוף 2014 הם השתלטו על צנעא - בירת תימן, צנעא ומאז הם חיזקו בעקביות את היכולות הצבאיות ואת היקף הפעילות.
תנועת החות'ים היא אמנם ארגון מקומי אך במקביל גם אחד מהארגונים המובילים מהמיליציות השיעיות שמופעלות או נתמכות ע"י איראן, עם אוריינטציה כלל אזורית. איראן תופסת את החותי'ם כקלף מיקוח במאבק שלה נגד ישראל ונגד סעודיה. המוטו החות'י - ׳מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים וניצחון לאסלאם׳. בהשפעת המלחמה בעיראק חלה הקצנה ביחס שלהם לארה"ב ולישראל וחיזוק בעמדה הפרו־פלסטינית שלהם.
התקפותיהם נגד ישראל במהלך המלחמה הן חלק מהתמיכה האיראנית בחמאס ובה בעת גם ביטוי למחויבות של החות'ים עצמם לפלסטינים ולמאבק בישראל. התקפות אלה משרתות גם את הרצון של החות'ים להמשיך להפגין כוח מול מדינות המפרץ וחצי האי ערב.
לסיום, מדוע נראה כי נסראללה עדיין לא נכנס למערכה כוללת מול ישראל?
את התשובה לכך אמר נסראללה בעצמו בנאומו המתוקשר, בו הסביר שהמלחמה הזו היא של חמאס-עזה. כרגע הוא עדיין מעדיף לשמור על פרופיל מבוקר, גבוה יותר מבעבר אבל מתחת למדרגת המלחמה. מבחינתנו, למרות זאת ובוודאי לאחר ה-7 באוקטובר, צריך להיות זהירים בכל הערכה שאנו מספקים ולראות לנגד עינינו גם אפשרות של הונאה כלפינו או "הרדמה". אני מניח שהמערכת לוקחת זאת בחשבון ונערכת גם לתרחיש של הסלמה רחבה בזירה הזו.