יהונתן יוסף ברנד ז"ל
יהונתן יוסף ברנד ז"לבאדיבות המשפחה

יונתן.

מי כמוך יודע שבחיים לא החזקתי מיקרופון. שזה הכי לא בשבילי, שאני לא יודעת לדבר גם מול עשר אנשים.

אבל זה אתה פה עכשיו ואני לא יכולה לשתוק. כמה זה פתטי להתחיל ככה . "איך מסכמים חיים של בן אדם" או "אני לא מאמינה שאני כותבת עליך הספד"... לא רוצה לשתף פעולה עם הסרט החוזר הזה שהפעם הוא שלנו. אני רוצה להגיד שאני לא רוצה להגיד כמה היית טוב. ואין לי כח לשמוע את כל אלו שיאמרו כמה היית גיבור. ואני יודעת שהיית טוב. הכי טוב. תמיד. ולא רק עכשיו.

אבל באמת שלא בא לי לספר איך היית מתנדב מגיל קטן. מדריך ורכז נוער ומחלק אוכל לנזקקים ועלה וידידים ונהג ביד שרה ואופני טנדם עם עיוורים ובטח שכחתי עוד או לא סיפרת. ואין לי כח לספר על הקוצים שהיו לך במקום שבו נהוג לשבת.

סנפלינג וטיפוס וצלילה וטס לחו"ל ושוטף כלים ועובד ב10 עבודות ויוצא לסיבוב ביער ולישיבה עם חברים עם הפקל ביד ולהופעה ועוד אחת. ויוצא ונכנס ויוצא ונכנס ויוצא ולא חוזר.

ולא בא לי לומר לכם איזה נשמה טהורה הייתה לך. הכי זכה עם תדרים הכי עדינים שקולטים אמת וזיוף ופנימיות ועומק. וכמה אהבה הייתה בך. וכמה רצית להעניק אותה לאישה וילדים. וכמה עדינות ורגישות והתבוננות פנימה והחוצה אל כולם.


וכמה חיפוש אחרי עניין והקשבה ללב ועצמאות. הרצון לקחת את האופנוע לבד ולדהור עם אוזניות ושאף אחד לא יגיד לך מה מתי ואיך. נראה לי שהיית הסטודנט הכי חאפר שהיה בפיזיוטרפיה כי פשוט החלטת שהלימודים לא יהיה מוקד החיים שלך לא משנה מה.

ושאלת אותי בצחוק כמה פעמים רגע אז איזה גבר את רוצה כזה "וואסח" או שרגיש ואמרתי לך כמוך. ואיך הרגשתי שבאמת אהבתי אותי. והערכת אותי אחותך הדוסית הקטנה ממך שפתאום עושה איתך באותו שלב פסיכומטרי ומתחילה לימודים. וחלקנו ביחד את הצחוקים על הלימודים, על אנשים, על החיים... וסתם הרצנו שמות של שרירים כאילו אנחנו יודעים משהו.

והיית היחיד שאיכשהו אהב להתעסק בבירוקרטיה וכסף והיית הכתובת לכל עניין עם תלוש או הגשת מלגה.
ואיך תמיד היה אפשר לדבר איתך על הכל ולהסתבך ולצחוק על זה ולהתעצבן עליך שאתה לא באמת מקשיב לי ומדבר רק על עצמך.


ואיך היית קורא לי "רות זה משהו" כמו שסבתא מאשה פעם הייתה אומרת וככה אני שמורה לך בפלאפון. וכמה ביטחון ושמחה נתנה לי האהבה שלך והקשר איתך. באמת שאני יכולה לדבר עליך בלי סוף. כי ככה יעיד כל אחד שעבר לידך. ואיך התבאסת כל כך ביום שישי כשלא נכנסת עם כל הפלוגה. "הפומו הכי גדול בחיים שלי" כתבת.

והתבאסתי איתך ובלב שמחתי על כל רגע שאתה בחוץ. וכל התקופה השחורה הזאת שעוברת עלינו דיברנו קצת מרחוק ופתחתי בלילה את הוואטסאפ ואצטט כמה ממה שכתבת לי.

"להפחית בחדשות, לעשות סנדוויצ'ים 12 שעות ביום ושיהיה ברור שאנחנו מנצחים אותם רק סבלנות". ואמרתי לי גם "אין ערך בלהיות עצוב. זה לא מראה הזדהות עם החיילים. כן לתת מקום לתחושות ולדבר ולבכות והכל מותר אבל זה בסדר גמור לעשות דברים שאוהבים ולצחוק ולחיות זאת המטרה".

ופתאום קוראת את זה וקולטת שכתבת לי צוואה. "לעשות דברים שאוהבים ולצחוק ולחיות זאת המטרה".
כתבת שאתה מרגיש את הרוח של העם בעצמות ושזה מחזק אותך. וכתבת לי כל הכבוד שאת מתנדבת ושוב כתבת לי שמותר להנות גם כשיש מלחמה.

והשתגעת מהביטולים והשינויים והמתח וכתבת שאתה לא יוצא לאפטר לפני שהשמדת כמה חמאסניקים כי אין לך פנים לחזור לארץ אחרי כל הפינוקים שקיבלתם. ואיך שמחת ורקדת בחתונה שהייתה בשטחי כינוס. וראינו אותך בקישור זום ששלחו למשפחות שר ורוקד. וחי. כל כך חי.

ופתאום רואה ששלחת לי תמונה אחרונה שלך. בטנק. קצת שבוז כי הכל כל הזמן משתנה. אבל עם חצי חיוך מתוק שלך ומבט כנה ופשוט שלך. וכשכן יצאת לאפטר כתבת לי בצחוק להרתיח את המים כל עשר דקות למרות שכבר אין לנו קומקום. והכנתי לך עוגיות שחיתות ואכלת 2 ענקיות ואמרת שטעים.

וכשהתבאסת שאין לך טנק ושאתה כמו פנסיונרית רואה חדשות וישן כשכל החברה נכנסו שאלתי אותך בחצי צחוק אם אתה רוצה לשחק ארץ עיר כמו שהיינו משחקים פעם וכתבת לי שאולי בהמשך. ואיך פתאום כל מילה מקבלת משמעות שונה ומחרידה.

והיית גם מצחיק. בעיקר את עצמך אבל גם אותי. כשדפקו לך את האוטו שהיה לך לבית אמרת לי שאתה מרגיש כמו ראמזי שנשרפה לו העגלה בסופר. לכל דבר ידעת לתת את המשפט הזה שהוא כל כך שלך. ואהבת דברים מוזרים ופתאום ביציאה טסת לאומן לראש השנה וכתבת לי שאתה רוקד עם כל החסידים ומדבר בהברות חסידיות וביידיש. וכתבת לי פירוש שלך אחרי שיח עם חברים למילים של רבי נחמן שאמר שכל מי שיהיה אצלו בראש השנה מובטח לו לשמוח כל השנה.

"אף אחד לא תומים לחשוב שאפשר להבטיח שתהיה שמח כל השנה אלא שיש לך את הכח לשמוח. לפעמים לא תשמח. לפעמים גם זה בכלל לא הזמן לשמוח אבל לא לשכוח שיש לך את היכולת לזה וזה עניין גדול".

והפסקתי לגלול למעלה כי כבר לא נשאר לי כח ואת ההקלטות בטח שלא פתחתי. והייתי כבר בארבעה לוויות של חיילים בשבועות האחרונים ובכיתי כמו כל עם ישראל על כל נרצח ונעדר וחטוף. ואולי איפשהו חשבתי שאם רק אני אכאב כל כך הרבה ואלך לעוד לוויה למרות שכבר שורף לי הלב זה ירחיק את זה ממני. ממך.

והייתי ממש אתמול פה בלוויה של רועי בדיוק בשעה שלוש שבה עלית לשמיים בסערה ובכיתי עם מילות השיר ששר ישי ריבו "הלב שלי נקרע לשניים" ולא ידעתי שאני בוכה גם עליך. ולא האמנתי למרות כל התחושות הקשות והפחדים שמסתובבים בראש. וגם כשאתמול באמת הייתה לי תחושה רעה ממש לא האמנתי. אי אפשר להאמין.
הסיטואציה של לפתוח את הדלת ולראות אותם במדים לקוחה מחיים אחרים. לא שלי. וכמה זעקתי כמו חיה פצועה.

אוי הכאב. הכאב. לא נתפס לי. אתה באמת כזה טוב אבל לנו זה לא מתאים, אנחנו לא כאלה זה לא קשור.
ו21 שנה אני פה בארץ היפה והכואבת הזאת ועוד פיגוע ועוד חייל ועוד מבצע ומלחמה.. ובחיים. בחיים! לא האמנתי שאני אעמוד כאן ואצטרף למשפחה הנוראה הזאת.

אבל עם כמה שזה פתטי הגבורה והמידות והחסד וכל מה שידברו פה לפני ואחרי עליך זה אמיתי. וזה לא אמיתי שאתה לא פה אבל הנה אתה כאן מתחת לעפר עטוף בדגל. כמה שבריריים החיים. ורוצה להגיד פה בלב זועק שאם אני לא אגור בעזה ואנדנד את יונתן הבן שלי מול הים בביטחון אני ארגיש שכל זה היה לשווא. ולא יקנו אותי בסיפורי גבורה ומידות. נמאס לי. לא יכולה לשמוע עוד כלום. רק נקמה וניצחון כזה גדול שכל העולם יהיה בשוק ולא אכפת לי מה כל האנטישמים האלה חושבים.

ריבונו של עולם שאלות קשות יש לי אליך תמיד. מאז שמחת תורה ועכשיו בכלל. בבקשה אמור לצרותינו די.
תגאל אותנו מעצמנו ומאויבינו.

תראה איזה עם יש לך ובנים כאלה מתוקים. זה לא מגיע להם ולאמהות ולסבתות שקוברות פה ילדים. ואמרתי הרבה ומרגישה שלא אמרתי כלום. על כל הניואנסים הקטנים שלך. השלוק שרק אתה חוטף מהברז הקטן במסדרון, הכחכוח הזה בגרון שמבשר לי שאתה בבית, צורת הישיבה, השנינויות ועוד אינספור דברים שהפכו אותך למי שאתה.

יונתן אני פשוט יותר מידי אוהבת אותך. בכלל לא מתחילה לקלוט כמה אני אתגעגע אליך צר לי עליך אחי יונתן.