הדברים שלהלן נכתבים תחת הזעזוע מהסרטון בו נראה המון מגרש בצעקות קצובות את ח"כ צבי סוכות, מלהשתתף בצעדת תמיכה בהשבת החטופים למשפחותיהם.
שנים הטריד אותי קושי בפסוק מקהלת אשר בכותרת. אנו מצפים לניגוד מלא בין שני חלקי הפסוק, וכפי שהוא, למשל, בפסוק "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום". אבל "להשליך" אינו, לכאורה, הניגוד של "לכנוס". האם לא מתאים יותר כפי שמוכר לכולנו ממגילת אסתר, ש"לך כנוס את כל היהודים" הוא התיקון והניגוד של "עם מפוזר ומפורד בין העמים", ולפי זה כאן – שיהיה כתוב "עת לפזר אבנים"?
על רקע ההתרחשויות האחרונות, אני רוצה להציע יישוב לקושי הזה. עינינו ראו איך חלקים מהציבור משליכים אבנים על חלקים אחרים; תיקון: לא אבנים, אלא בליסטראות. יש עת שאולי יש לעמנו את הלוקסוס להכיל את זה. אבל יש עת שנדרש כינוס אבנים. אולי אלו האבנים עליהם מדבר רש"י בפרשת השבוע הבעל"ט: "התחילו מריבות זו עם זו וכו', מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו". כאשר אבני ישראל מתכנסים לאבן אחת - "אבן ישראל" – הם כצוק איתן הנדרש להתמודד עם האויב מבחוץ הקם עלינו. ואחדות זו אכן נדרשת בעת הזאת, וכפי שרבים וטובים ציינו את דברי המדרש על דורו של אחאב, שהיו נוצחים במלחמה אף שהיו עובדי עבודה זרה בזכות האחדות שהייתה ביניהם "שלא היו בהם דילטורין".
בכאב רב, ומדאגה כנה של אח לאחיו (ולא רק כמי שצופה במי שקודח חור בספינה שגם הוא נמצא בה), אני שב ומזכיר כי מי שזורע פירוד בעת הזאת "עת לכנוס אבנים", בין אם הוא מהתקשורת או אזרח בעל השפעה באופן אחר, פוגע בכך באופן ברור ביכולת המלחמתית שלנו, ולצערי הוא בבחינת "פורש מדרכי הציבור" כהגדרת הרמב"ם בהלכות תשובה, שהרי הוא "הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן". אני קורא לו לשוב מיד מדרכו הנילוזה לבל יפול חלילה במה שגוזר הרמב"ם שם – שאין לו חלק לעולם הבא.
הכותב הוא רב ומחנך בירושלים