לקהילת בית ספר הימלפרב,
מוקדם מאוד הבוקר שמענו על נפילתו של דביר ברזני הי"ד, שנפל בלחימה בעזה.
דביר, שיובא למנוחות בעוד כמה שעות, יחד עם שחר פרידמן הי"ד, שנקבר אתמול בהר הרצל, עם אריאל רייך הי"ד, שנפל לפני שבועיים וענר שפירא הי"ד, שרק כעת ציינו שלושים לקבורתו, יוצרים טלטלה רגשית עמוקה.
כל אחד מהם, שונה באופיו, בבית שבו הוא גדל ובדרך הארוכה שעשה בבית הספר, לצד החברים בכיתה ובשכבה ועם מערכות היחסים שהיו לו עם המורים הרבים שפגש במשך השנים. בוגרי בית הספר שנפלו במלחמה הזאת: ענר, אריאל, שחר ודביר למדו גם במגמות שיש בהם הרבה נשמה ורוח.
ענר ושחר הם בוגרי מגמת אומנות, אריאל בוגר מגמת ספרות ודביר בוגר מגמת קולנוע. ואולי יש משהו בשילוב הזה שמספר את הסיפור של בית הספר שלנו – היכולת לחשוב ברגישות, בעדינות, בשקט, ליצור מתוך עולם הנפש את היצירות הכי אמיתיות וכנות של התלמידים שלנו, ויחד עם זה להיות לוחמים עזי נפש, גיבורים של ממש. בעיני, זה עוד חלק מהסיפור המיוחד של הימלפרב.
אחוזי הגיוס שלנו לצה"ל הם כ-100% והמיצוי לקצונה הוא כ-25% ויש כעת, כנראה, אלפי בוגרי הימלפרב שנלחמים כעת בדרום ובצפון. סיפרתי לתלמידים בכל השבועות האחרונים, שלא האמנתי שבימי חיי אשמע סיפורי גבורה כאלו מבוגרים שלנו.
אנשים רגילים לגמרי, ששוב ושוב מתגלים רגעי הגבורה שלהם בדבר הכל כך פשוט ואמיתי: הגנה על מדינת ישראל שלנו. ועם הכאב על הנופלים, ועל בוגרי הימלפרב, שנפצעים במהלך הקרבות, אני רוצה שתדעו שבית ספר הוא מקום של חיים, ככה אנחנו מחנכים כל השנים.
אין לנו חדר, שבו יש תמונות של כל בוגרי הימלפרב, 64 בוגרים שנפלו במערכות ישראל, אלא קיר הנצחה בבית המדרש עם שלטים קטנים, עדינים. בחרנו לשים את השיר הנפלא של נעמי שמר בביצוע יהורם גאון "לא תנצחו אותי", כצלצול של בית הספר בעקבות תוכנית הרדיו היומית של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן רשת ב', ששינו את אות התוכנית שלהם לשיר הזה, כי זה שיר שמדבר על ניצחון נוסף: ניצחון של החיים הפשוטים "תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם ואנשים לעבודת יומם הולכים", זו אמירה שהיא משמעותית לנו למרות שהיא יכולה לתסכל כי היא מציגה פער גדול בין המלחמה לבין שיגרת החירום וזה בסדר.
לראות תלמידים גם אתמול וגם היום, משחקים כדורגל וכדורסל יחד, נכנסים לשיעורים, עומדים בתור לקפיטריה (או לחיסון, במקרה של תלמידי שכבת ח'...) זה החיים עצמם. ללוות את תלמידי שכבות י"א וי"ב שיצאו עם המחנכים לעבודה חקלאית סיזיפית, זה החיים עצמם. לשבת עם צוות המורים של בית הספר הבוקר בכינוס קצר, ולהרגיש שייך למקום המיוחד הזה, זה החיים עצמם.
לדעת שיש לנו בבית הספר תלמידים צעירים ממש (שכבת ז' לא להיעלב...), שאמורים להרגיש במידה מועטה יותר את השכול הבית ספרי, יחד עם תלמידים בוגרים שיהיו בצבא בעוד שנה -שנתיים וכבר בוגרים להכיל את הכאב המכביד של המורים, זה מאתגר אבל גם זה החיים ממש.
פעמים רבות אנחנו מתראים עם בוגרינו בחתונות שלהם, יחד עם החברים הרבים מהימלפרב שבאים לשמוח איתם. זה הכבוד והגאווה שלנו, שהבוגרים שלנו רואים בנו דמויות משמעותיות שליוו אותם בשנות ההתבגרות ומזמינים אותנו לשמחות שלהם.
גם זה, בעז"ה, יקרה עם דור הלוחמים שעכשיו נמצא בעזה ובצפון הארץ. תראו שזה יקרה. בעז"ה נדע ימים טובים יותר. באהבה רבה ובהערכה עמוקה לצוות בית הספר על המסירות הרבה.