
הרווקות ערות בלילה, הן באמת ערות בלילה.
הן בחמ"לים, במלונות בים המלח ובאילת. הן עומדות בצו החיים, בצו החברה ובצו השעה. הן במשקי החקלאות בעוטף, בשדות, ברפתות ובלולים.
במסיקי הזיתים ובהקמת מרחבים טיפוליים. הן משקיעות את מרצן הפנוי בבנייה ושינוע, בעבודה עם קשישים, בתגבור משמרות בבית חולים ובמאמץ טכנולוגי בהיי טק, הן מקימות מיזמים חברתיים ולוגיסטיים שהפכו לקו חם לכל דורש. הן ערות בלילה אחת עבור השניה.
הרווקות לחלוטין ערות בלילה, על ספות חברותיהן שאהובן בקו האש. הן אוספות ילדים מהגנים או מקימות בתי ספר, הן מבשלות ואופות ויורדות לשטחי כינוס למשלוחים. הרווקות במלחמה הזו הן עורף אזרחי אקביטי ביותר. אנחנו בכל מקום ובכל פינה, בכל אשר התבקשנו ובכל אשר יידרש.
נכון, אנחנו הולכות לישון לבד ויש בזה כאב גדול ותחושת בדידות. יש מי שחווה זאת ביתר שאת בימים האלו ויש מי שדווקא המשימה הלאומית המשותפת מפיחה בה חיים. דווקא העדר זוגיות והעדר ילדים מאפשרים לנו להתחייב ולהתייצב עבור החברה.
ואולי נכון לקחת מבט אחד אחורה ולהגיד, בקול ברור וצלול ובהיר בדידות ישנה לכל אדם. ישנה בהורות, ישנה בזוגיות וישנה ברווקות. זוגיות או ילדים אינם בהכרח מרפאים בדידות, שהרי כולנו חוויים אותה.
זוגיות וילדים הם לא הגורם היחיד לתחושת משמעות. עשיה ועבודת המידות, בחירה ורצון בחיים חזקים יותר מכל סטטוס שבלוני.
הייתי רוצה שנדע להתבונן ב"קבוצה" שאנחנו בעיניים חדשות: חיות, מעצימות, אקטיביות, מנהלות עולם. חברותיי ואני הפכנו למכונה איתנה שמובילה את העורף האזרחי בעוצמה, ברגישות ובחסד. אנחנו אי של שפיות עבור חברותינו שבני זוגן במילואים אנחנו לא נשכחנו עבור עצמינו. רווקות היא לא רק המתנה, היא לא הדבר עצמו, היא לא בחינת הכל. היא "גם". כמו שכולם הם גם וגם וגם.
הרווקות ערות בלילה, מלכתחילה ולא בדיעבד. ערות מבחירה, בכוח וברצון לתרום את חלקן בבניית העם והארץ. באהבה.