ככל שעובר הזמן מאז תחילת המלחמה ואני נחשפת לחדשות הרבות מחד ולדיבורים של רבנים וצדיקים מאידך, מתגבשת אצלי יותר ויותר תחושה חזקה שטרור הוא קודם כול מציאות נפשית. אומנם יש לו ביטויים מחרידים גשמיים לגמרי, אבל זו מציאות שעיקר המלחמה בה מתרחשת בנפש. אני רואה סרטים של חיילים שלנו יוצאים לקרב - ואני רואה עליהם משהו שלא ראיתי מעולם: יש להם אור בעיניים, שליחות, נחישות. רואים אצלם בירור פנימי עמוק ונוקב שנותן לי השראה עצומה. והכוח הזה, העמידה האמיצה והחד־משמעית מול כוחות הרוע – הם בעיניי הדבר הכי מרגש בעולם.
כי הטרור נמצא בכל מקום, בכל מצב. הוא מכרסם בנו עמוק בתוך הלב. הקולות של ההפחדה וההשתקה הם חוויות שכל אחד מאיתנו נושא עימו. הם מנת חלקם של כל ילד דחוי בבית הספר שלא העז לצעוק מעולם, של כל בחורה שעברה הטרדה ולא העזה למחות, של כל עובד שהבוס שלו מתעמר בו והוא חושש להתנגד. גם אישה שמכריחה את עצמה לעשות דיאטה רק כדי לרצות לא־ברור־את־מי, לפעמים אינה מודעת לכך שהיא מרשה לקול הפנימי ההרסני להנמיך ולהחליש אותה.
לכן נהניתי כל כך לשמוע את הסיפור של חברתי היקרה לאה (שם בדוי). לאה עובדת כבר שנים רבות בתור גרפיקאית בכירה בחברה סמוכה לביתה. תנאי העבודה נוחים מאוד, אבל לא פעם היא מרגישה מבודדת, בעיקר בגלל שהיא הדתייה היחידה במשרד חילוני. לא פעם השיח המפלג בעם מצא לעצמו ביטוי גם במשרד. "במקום להיות אני, אדם אחד ופרטי, מצאתי את עצמי הופכת להיות 'אתם הדתיים', וזו הייתה חוויה לא פשוטה. אבל השתדלתי להחליק את זה, פשוט כי התנאים התאימו לי ולא יכולתי לדמיין את עצמי מתחילה מחדש ומחפשת עבודה אחרי כל השנים הללו. רק על דבר אחד התקשיתי להבליג: מדי חודש מגיעה למשרד גרפיקאית בכירה, אישה שתפקידה העיקרי הוא לבוא ולתת ייעוץ מקצועי בנושאים שבהם רק היא מתמחה. איכשהו לא באתי לה טוב בעיניים, והיא לא הפסיקה לתת לי ביקורת מאוד לא עניינית שכל תכליתה להתנשא מעליי. ואם זה לא מספיק – היא ממש התאמצה להעביר את הביקורת הלאה, לבוסית שלי ולסגנית המנהלת. בהתחלה נבהלתי ממנה, אבל כשדיברתי עם עובדות אחרות הן הסבירו לי שמכיוון שהיא עושה את תפקידה בחוסר מקצועיות – במקום לקחת על כך אחריות ולתקן את עצמה היא מחפשת כל הזמן על מי 'ללכלך' במשרד. אז פשוט עדיף לא להתייחס אליה וזהו".
העניין הוא שאותה יועצת חיצונית החליטה להיטפל ללאה באופן אישי, וממש הבאישה את ריחה באוזני המנהלות שלה. לאה, שמטבעה היא אדם עדין ואינה אוהבת להיכנס למלחמות מיותרות, ניחמה את עצמה שלפחות היא יודעת שהביקורת עליה איננה נכונה ולא ניסתה לעשות כלום בנידון. אך חז"ל כבר הזהירו אותנו כי ברית כרותה לשפתיים, ולשון הרע ששומעים אותו שוב ושוב דרכו למצוא מסילות רעילות ללב השומעים. לאט לאט התחילה לאה לקבל מהסובבים אותה, ובמיוחד מסגנית המנהל, את אותן הערות לא נכונות ולא ענייניות שהיועצת החיצונית העירה לה. היא ניסתה למחות בעדינות, כדרכה, ולהראות שהביקורת מוטעית מיסודה, אבל זה לא ממש עזר והיא הרגישה שהסגנית מסתכלת עליה כל הזמן במבט עקום.
לעמוד על האמת שלי
מיד עם תחילת המלחמה העבודה במשרד נעצרה, ולאחר כשבועיים הם חזרו לעבוד מהבית. אך לפני שבוע הודיעו לכל העובדים, ובתוכם לאה, שעליהם לחזור למשרד. "פתאום אני קולטת כמה קשה לי לחשוב על זה", היא אמרה לי בטלפון, "לחזור לסביבה הרעילה שבה כל הזמן מסתכלים עליי בעין רעה, ממש אין לי חשק לזה. אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה?"
בתמורה, מיהרתי לנדב לה את דעתי שהטרור מתחיל בנפש, ושבכל פעם שאנחנו נותנים לכוח חיצוני לאיים עלינו, להפחיד אותנו ולהשתיק את קולנו, אנחנו בעצם מאפשרים לכוחו של עמלק – מלך הטרור הנפשי – לשלוט בנו. ואם יש דבר שאנחנו יכולים ללמוד מהמלחמה הזאת זה שמותר לנו להתמרד נגדו, מותר לנו להתנגד לכוחות שמחלישים ומקטינים אותנו, לעמוד מולם ולהילחם בהם. לאה נהנתה מאוד מדבריי, ולמחרת בערב התקשרה אליי נסערת.
"את לא מבינה איך השם הקדים רפואה למכה עם השיחה שלנו אתמול בלילה! כשהגעתי לעבודה חיכו לי סגנית המשרד והיועצת החיצונית, ופתחו במתקפה שאין לתאר. הן התחילו לפרט את כל מה שבעייתי בעבודה שלי ודיברו איתי במילים קשות ולא נעימות, ובעיקר – לא נכונות. לרגע איבדתי את הנשימה ממש, ואז נזכרתי במה שדיברנו, ופשוט נעמדתי מולן בלי שום פחד. לא צעקתי ולא דיברתי בגסות כמוהן, אבל עמדתי על שלי בכל הכוח ומכל הלב, לא הסכמתי לאף מילת ביקורת שלהן, ומצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, נלחמת על מה שאני מאמינה בו. נלחמתי על האמת שלי, על הטוב שלי, לא אפשרתי לאף אחד להגדיר מי אני ולסלף את המציאות. בסוף הן עזבו אותי לנפשי. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל זה בכלל לא משנה לי. היום נלחמתי את המלחמה הפרטית שלי בטרור הנפשי – וניצחתי בגדול!"
שבשבות קרם גבינה ופירות יער
השבשבות האלה יפות כל כך, ומה שהכי כיף זה שהן קלות ממש להכנה, ומשמשות כפינוק נפלא כשמתחשק משהו טעים ומנחם. אפשר להחליף את המלית בכל פרי אחר – תפוחים, אגסים, אפרסקים משומרים או אננס. אפשר גם לוותר לגמרי על הפירות ובמקומם להניח קובייה של פסק זמן.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20 דקות
2 מגשים של מאפים
לבצק:
3 כוסות קמח
200 גרם חמאה
גביע יוגורט
חצי כוס סוכר
למלית:
חבילת גבינת שמנת 250 גרם
3 כפות אינסטנט פודינג וניל
רבע כוס סוכר
כפית תמצית וניל
כוס פירות יער קפואים
ביצה טרופה למריחה
אבקת סוכר לזרייה
מכינים את הבצק: מערבבים יחד את כל החומרים עד לקבלת בצק אחיד. במידת הצורך אפשר להוסיף עוד מעט קמח או מים עד שיתקבל בצק רך וחלק אך לא דביק. מכסים בניילון ומכניסים למקרר לחצי שעה.
מכינים את המלית: מערבבים בקערית את הגבינה, אבקת הפודינג, הסוכר ותמצית הווניל. מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
מרכיבים את השבשבות: מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעלה בעובי חצי סנטימטר. חותכים לריבועים בגודל 10 על 10 סנטימטר. מניחים במרכז כל ריבוע כף של מלית ומסדרים מעליה פירות יער. חותכים פסים אלכסוניים ממרכז כל זווית של הריבוע לעבר המלית. מקפלים את הקצה של המשולש ומניחים אותו מעל מלית הפירות. מקפלים את המשולש הבא ומניחים גם אותו על משולש הבצק הקודם. ממשיכים לקפל את כל קצות הריבוע למרכז עד לקבלת שבשבת. מכינים באותה צורה את כל כמות הבצק והמלית. מעבירים לתבניות התנור מרופדות בנייר אפייה. אופים 20-15 דקות, עד שהמאפים מזהיבים. מוציאים, מצננים ומפדרים באבקת סוכר.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***