זכות השיבה

"מאז ומתמיד התשובה לטרור הייתה התיישבות. נתיב הל"ה, משמר השבעה, גבעת השלושה, מעלה החמישה ועוד קיבוצים קמו כתשובה ציונית הולמת. היום, כשלב ראשון צריך לתפוס את שלושת היישובים בצפון חבל עזה – ניסנית, דוגית ואלי סיני – שבהם צה"ל כבר נמצא. אני מוכן להוביל את גרעיני ההתיישבות לשלושת היישובים, להסיר את הבטון מעל חורבות הבתים, לגרוס אותו לשימוש חוזר, להגיע ליסודות ולהרים את הבתים מחדש".

לשיטתו של אבי פרחן, המענה ההולם למתקפה האכזרית של חמאס בשמחת תורה האחרון צריך להיות חד־משמעי: חידוש ההתיישבות בחבל עזה, ובשלב הראשון בצפון הרצועה. שם התגורר עם משפחתו עד לפני 18 שנה, כאשר גורש מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל גירשה אותו מנחלתו והחריבה את ביתו. היא עשתה זאת גם 23 שנים קודם לכן, כאשר התגורר בעיר ימית. שלא מרצונו הפך פרחן לסמל התושבים העקורים לאחר שפעמיים צעד עם דגל ישראל מביתו החרב לירושלים, אך לכך נגיע בהמשך.

על אף שחלפו 18 שנה מאז גורש מביתו באלי סיני, במהלך השנים הוא לא ויתר על הציפייה שמדינת ישראל תחזור לשם יום אחד, וקיווה שזה יקרה בטרם תשלם על כך מחיר כבד. "בכל פעם שהיו מבצעים כאלה ואחרים קראתי לתקן את הטעות. הדפסתי אלפי פליירים שבהם קראתי לכך. לפני הגירוש הזהרתי שמהבית שלי באלי סיני ישגרו קסאמים לאשקלון, לא האמנתי שיגיעו גם לתל אביב ויותר מזה. בראיונות שנתתי בתקשורת ניסיתי לא פעם להציג את הרעיונות האלה, אבל הסתכלו עליי כאילו דעתי נטרפה בגלל המצב".

למרות שהתריע חדשות לבקרים מפני הסכנות הצפויות מחמאס בעזה, הוא לא דמיין שכך תתפוצץ חבית הנפץ. "הייתי בהלם כששמעתי מה קרה בשמחת תורה", הוא נזכר. "אנחנו היינו חומת המגן של הקיבוצים ושל אשקלון. חברים טובים שלי, מני ואיילת גודארד מקיבוץ בארי, שהיו הזוג הראשון שהתחתן בימית, נרצחו שניהם. הם היו בגרעין הראשון של החזרה לאלי סיני".

באופן אצילי למדי, על אף שחלק מתושבי הקיבוצים בעוטף עזה קראו בזמנו להוציא אותו ואת שאר המתיישבים מבתיהם בגוש קטיף, הוא לא נוטר להם טינה אלא להפך. "אני לא עושה חשבונות אלא כואב את כאבם", הוא אומר. "בכל הקיבוצים האלה צריכים לעשות מבצע מכפיל. קיבוץ שהיו בו 500 בתי אב צריך להפוך לאלף בתי אב. אני מוכן להתנדב לסייע במהלך הזה ככל יכולתי. אם צריך לדפוק על שולחנות הממשלה אתגייס בשמחה. זאת התשובה הציונית. ליישב את דוגית, אלי סיני וניסנית ולהכפיל את היישובים שנפגעו, נשרפו ונטבחו בעוטף עזה. אחר כך גם ליישב את גוש נצרים ובהמשך גם את גוש פילדלפי. כל האמל"ח שראינו שיש לחמאס נכנס תחת אפם של המצרים, בהעלמת עין ואולי אפילו בעידוד של המודיעין המצרי. צריך לחקור את זה".

פרחן סבור כי הטבח הנורא התרחש בגלל הפילוג בעם ישראל. "היינו בפילוג אדיר, על סף מלחמת אחים. מהשמיים אמרו לנו: כבר נדאג לאחד אתכם. למרות שהאיחוד היום לא מושלם, לפחות בצבא הוא כבר מתחיל".

"היה ברור לנו שנגור בסיני"

אבי פרחן, בן 76, נולד בטריפולי שבלוב. סבו, הרב יוסף יונה, היה אב בית דין בטריפולי. בשנת 1949, כשהיה בן שנתיים, עלה לישראל עם משפחתו באונייה גלילה, "כמו שאר היהודים שעלו מארצות ערב באותם ימים. חלקם גורשו, חלקם ברחו אחרי פרעות, אך רובם עלו לארץ ישראל מטעמי ציונות". המשפחה המורחבת עלתה ארצה ושוכנה במעברה. "גרנו באוהלים במעברת יד המעביר בצפון־מזרח תל אביב. בהמשך פונו האוהלים ונבנתה במקום שכונת נווה שרת. שם גרנו בצריפים, עד שבנו את השיכונים ועברנו אליהם. שם בעצם גדלתי. אמא, כבת של רב, שלחה אותי ללמוד בבית הספר הדתי מקווה ישראל. את הכסף למימון הלימודים היא אספה מן הגורן ומן היקב", הוא מציין בהערכה.

לאחר שסיים את הלימודים במקווה ישראל התגייס לשייטת 13. "11 חודשים הייתי בשייטת, וכשהבעיות שהיו לי בברך הפריעו לשחייה עברתי לצנחנים, גדוד 202, שם סיימתי קורס מ"כים. עד היום אני בקשר טוב עם חברי הפלוגה. לפני יום הזיכרון אנחנו נפגשים אצלי בקרווילה בנווה ים ושרים לזכר הנופלים הרבים מהפלוגה, ביניהם צחי ברקאי הי"ד, אחיו של רזי ברקאי מגלי צה"ל".

בהמשך יצא לקורס קצינים, אך בסיום הקורס שובץ לאכזבתו בשריון, גדוד חרמש. "רציתי לחזור לצנחנים, אבל לא עלתה בידי, בגלל שהמכסה כבר התמלאה. במהלך הניסיונות הללו הכרתי את שמוליק גורודיש, מפקד חטיבה 7 בשריון, והוא הוציא אותי לקורס קציני חבלה. ערב המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים הוצבתי כקצין החבלה של הגדוד".

במלחמת ששת הימים לחם פרחן בפתחת רפיח. "היינו צריכים לכבוש מוצב בחאן יונס. התפרסנו באזור צומת רפיח, שם נהרגו לא מעט חיילים שטווחו מאזור שדות. לחמנו עד התעלה. אחר כך עשיתי הסבה לטנקים. אהוד ברק היה חניך שלי בקורס מקצועות השריון, הוא מזכיר את זה בספר שלו. בהמשך הייתי קצין מבצעים במפקדת אזור סיני באל־עריש, ואחר כך גם קצין אג"מ. הכרתי את כל סיני כמו את כף היד שלי".

עם השחרור מצה"ל הוא פשט את המדים אך בחר להשתקע בסיני. עברו הביטחוני העשיר והיותו סגן אלוף במילואים סייעו לו להתמנות לתפקיד נציג משרד החקלאות בסיני. לאחר מכן התחתן עם לורה, בתו של אסיר ציון אריה לב מריגה. לשניים ארבעה ילדים, נכדים כמניין שבטי ישראל ושתי נינות. "הכרתי את תוכנית ההתיישבות בסיני ומיד נרשמנו אליה. היה ברור לנו שצריך לגור כאן. חייל שלי נהרג כאן במלחמת ששת הימים, חברים שלי מקורס קצינים נהרגו כאן גם הם. לפי הרב ישראל אריאל, שעשה מחקר בנושא, סיני היא ארץ ישראל לכל דבר. הייתי מראשוני העיר ימית. לימים אף הייתי יושב ראש ועד העיר ימית".

כשהתחילו הדיבורים על שלום עם מצרים הקים פרחן יחד עם הרב ישראל אריאל את תנועת מעוז. "הוא היה הדמות הרוחנית ואני הייתי איש המעשה. קבענו עובדות בשטח, ייסדנו ישיבה בשארם א־שייח', אופירה, הקמנו את חצר אדר ודחפנו להקמת עצמונה ויישובים נוספים. בגלל שהתראיינתי הרבה בתקשורת פוטרתי על ידי שר החקלאות דאז, אריאל שרון. הזהירו אותי קודם שאסור לי להתראיין בתקשורת, אבל ביקשתי מהם להעמיד אותי לדין בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה. טענתי שמעולם לא היה דבר כזה שמפנים אדם מהבית שלו, ושלא התראיינתי לגבי משרד החקלאות אלא נלחמתי על הבית שלי. כמובן שלא רצו שיהיה רעש, אז פיטרו אותי בטענה שאין תקנים, אבל בתוך זמן קצר מינו לתפקיד מישהו אחר במקומי".

לצד הראיונות בכלי התקשורת הוא ניסה להפעיל לחצים פוליטיים ואף התקבל לשיחה אצל ראש הממשלה. "כשבגין עמד לנסוע למשא ומתן בקמפ דיוויד, הייתי אצלו במשלחת יחד עם ישראלה קוזניץ ז"ל ואחרים מימית. הוא ביקש מאיתנו: 'תרגיעו את התושבים, לא יהיה פינוי יישובים. אם ידברו שם על פינוי יישובים אנחנו אורזים את המזוודות וחוזרים מקמפ דיוויד לירושלים'. באותה שעה בגין לא שיקר", מגלה פרחן, "הוא התכוון לזה. אחרי שנים סיפר לי עזר ויצמן שאכן היה פיצוץ בשיחות כשעלה נושא פינוי היישובים. אך מכיוון שזה היה ביום שישי אחר הצהריים לא היה אפשר לחזור ארצה. במהלך השבת עזר ויצמן ומשה דיין נסעו למשלחת המצרית, שיחקו שש־בש עם סאדאת ואמרו לו שבגין רוצה לחזור לשולחן הדיונים. כשחזרו לבגין הם אמרו לו שסאדאת מוכן לחזור לשולחן הדיונים. עוד במהלך השבת התקשרו לאריאל שרון וקיבלו את ההסכמה שלו והשאר היסטוריה".

"החיילים לא הצליחו להיכנס לביתי"

בימים ההם ארגן פרחן הפגנות ושאר פעולות בניסיון להעביר את רוע הגזרה. "כשהיה בכנסת דיון ארוך על אישור הסכם השלום עם מצרים, חברת הכנסת גאולה כהן קרעה את ההסכמים. כבר אז לקחתי את המשפחה, הקמתי אוהל מחוץ לכנסת והעמדתי בו שלט עם המילים 'פליטי ימית'".

המאבק בימית היה נחוש וחסר תקדים, ופרחן האמין שהנסיגה תיעצר. "כשהתחילו להרוס את היישובים והמושבים אמרתי לעצמי שבגין יחריב את המוצבים החיצוניים, אבל הוא יתבצר בעיר ימית ולא ייתן להרוס אותה. זאת תהיה הסיבה שתעצור את הנסיגה. לצערי התאכזבתי וזה לא קרה. בשבוע האחרון הגיע אליי אלוף הפיקוד חיים ארז ואמר לי 'פרחן, מה זה? אתה לא מפנה את הציוד?'. אמרתי לו שלא אעשה שום צעד של פינוי. יחד עם זאת, הבנתי שלא הצלחנו לעצור את הנסיגה. לצערי המאבק הוכרע. הצבתי בפניו שלוש בקשות: להשאיר את הבית עומד על תילו, שאחד הקצינים שלו יארגן את ההובלה, ולקיים מסדר להעברת הדגל, כי אנחנו רוצים להעלות את דגל הלאום לירושלים. בסופו של דבר הוא נתפס רק לדגל".

פרחן מסביר מדוע נענו דווקא לבקשתו לקיים מסדר להעברת הדגל. "קודם לכן קיימו עם המצרים אירוע העברת הדגל בשארם א־שייח', אופירה. ישראל בטיפשותה קיימה מסדר משותף עם המצרים להעברת השלטון. תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנון הלאומי התקווה, וקצינים ואזרחים שהיו שם בכו בדמעות כשהורד דגל הלאום והונף הדגל המצרי. כאשר תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנון המצרי, הם השתגעו. הקצינים המצרים זרקו את הכובעים באוויר וצעקו 'אללה אכבר'".

"החיילים קיבלו פקודה להיכנס לבית שלי, אבל נפשית הם לא הצליחו להיכנס", הוא ממשיך לתאר. "זה היה בית חי ותוסס. שטיח על הרצפה, תמונות על הקיר. זה לא היה בית של אנשי גוש אמונים שנכנסו לבתים נטושים אלא בית לכל דבר. אלוף הפיקוד התחיל לצעוק על החיילים שהם מסרבים פקודה, ומרוב כעס אשתי הכתה אותו על החזה. הייתי צריך להרגיע גם את אשתי וגם את האלוף, והתחילו לפנות את הציוד שלנו לסככת טנקים בשדה תימן".

"ביום שישי בבוקר באו כל החיילים שהיו באזור ימית כדי לפנות אותנו. שאלתי מי המפקד, היה זה אלוף משנה מחיל האוויר. אמרתי שאין לי עניין להילחם בחיילים וביקשתי ממנו לכנס אותם בחי"ת. הם חששו שאני הולך לשלוף כלי נשק. ביקשתי מהם להעביר לי את הדגל, כי אני רוצה לצאת לירושלים. הוא אכן סידר את החיילים במסדר, איש ימ"מ טיפס על התורן כמו חתול והביא לי את דגל הלאום שהיה עשוי מבד, לא כמו הדגלים של היום שמיוצרים בסין", הוא מציין באירוניה. "זה מראה על אובדן הערכים הלאומיים שהביא אותנו למצב של היום".

כשדגל ישראל בידם התחילו פרחן, רעייתו והבת הגדולה לצעוד צפונה לכיוון ירושלים. בדרך הוא ביקש לעצור באנדרטת עוצבת הפלדה של נופלי ימית כדי להצדיע להם. "עוד לפני שהספקתי להגיע לאנדרטה עצר אותי החפ"ק של האלוף, הסתכל על השיירה של החיילים הבוכים שהלכו בעקבותיי ואמר לי 'תראה מה אתה עושה לחיילים'. איבדתי את העשתונות וניסיתי לפרוץ לאנדרטה. אותו איש ימ"מ שהביא לי את הדגל פילס את דרכו אליי במהירות ואמר לי ששמע בקשר שרוצים לעצור אותי והוא לא יודע איך להגיב כשיבקשו ממנו לבצע זאת. המחווה שלו ריגשה אותי והוציאה אותי מהאמוק שהייתי בו. ויתרתי על ההגעה לאנדרטה וחזרתי לכביש הראשי לכיוון היציאה מימית".

במשך שבוע שלם צעדו פרחן ובני משפחתו עם הדגל בידם לאורך מאות הקילומטרים המפרידים בין העיר ימית שבחבל סיני ובין ירושלים, ובדרך הצטרפו אליהם עוד ועוד אזרחים. "שאלו אותי בדרך: תגיע לירושלים, ומה הלאה? אמרתי להם שאני הולך להקים במחסום ארז מחנה פליטים עד שנשוב לסיני. גם ב־56' וגם ב־67' נכנסו לסיני דרך מחסום ארז. חשבתי לחכות לטנקים שיגיעו לכבוש את האזור בשלישית, ולהתקדם אחריהם". בערב יום הזיכרון הגיעה הצעדה לשער הגיא. "כבר היו איתי אלפים, ופתאום הגיע אליי תת־אלוף אורי בראון, עוזרו של אריאל שרון לענייני התיישבות, ויחד איתו אלוף משנה יוחנן מגל וסגן אלוף דוד בן ישי. הם אמרו לי ששרון, שהיה אז שר הביטחון, אומר שחבל להמשיך את המחאה, למה לא להקים יישוב חדש באזור מחסום ארז?"

פרחן לא פסל את ההצעה על הסף. "חשבתי שזה יכול להיות רעיון מוצלח. קבעו לי פגישה עם אריאל שרון בלשכת שר הביטחון בשבוע שאחרי יום העצמאות. הוא פתח מפות ותצ"אות כדי לראות איפה יש אדמות מדינה ואפשר להקים יישוב. ביום שישי, שבועיים אחרי שהתחלתי את המסע הרגלי לירושלים, כבר הייתי בשטח עם אנשי משרד הביטחון והם הראו לי את אדמות המדינה. הם הציגו לי את המשבצת של ניסנית ליד מחסום ארז, את המשבצת של אלי סיני, את המשבצת של גדיד ואפילו את המשבצת של קרן קיימת ליד מחנה שאטי. כשראיתי את הגבעה של אלי סיני הבנתי שכאן יקום היישוב. הטופוגרפיה מצומת שדות לימית, כביש שעולה ויורד שלצידו הים, דומה לכביש שמוביל ממחסום ארז לאלי סיני. עם לא מעט בירוקרטיה הקמנו את אלי סיני. עלינו לשם שתי משפחות ראשונות בתוך מבנים יבילים, שקראנו להם בראונים על שם עוזר השר".

שרון מגרש פעמיים

לא הרבה שנים הספיק פרחן לנוח על זרי הדפנה. 23 שנים אחרי שהקים את אלי סיני הונפה על ביתו חרב הגירוש פעם נוספת. "לצערי, אותו אריאל שרון ששלח אותי להקים את אלי סיני גירש אותי מאלי סיני. הייתי האחרון שנשאר בגוש היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית. קיבלתי אישור מיוחד של אנשי הביטחון ויצאתי יום אחרי כולם, יחד עם אריאל זילבר שגר אצלי כמעט שנה. שם הוא התחיל את תהליך ההתחזקות שלו. באותה שעה היו איתי מפקד וצוערים מבה"ד 1. ביקשתי מהמפקד לסדר אותם במסדר ועשינו מסדר מכובד עם דמעות, כששמענו מדוגית את הדחפורים הורסים את בתי היישוב. הקראתי להם את השיר של אהוד מנור 'אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת'".

פרחן פקד את כל המקומות שבהם נרצחו מתיישבים וחיילים, אמר תפילת יזכור בכל אחד מהם ויצא פעם נוספת לירושלים ברגל. "היינו שלושה דורות – אשתי ואני עם דגל הלאום מימית, הבן שלי עם דגל הלאום מאלי סיני והנכדים שלי שנולדו באלי סיני עם דגל הלאום שהיה על הבית שלהם". גם הפעם הם הלכו בלי לדעת לאן ימשיכו משם. רוב המגורשים מאלי סיני עברו לגור בפלמחים, וחלקם עברו לתלמי יפה. "לצערי כל מנהיגי המאבק ומנהיגי היישובים, באמצעות שליח או באופן ישיר, ניהלו משא ומתן תוך כדי המאבק", הוא רומז. "אחרי העקירה מגוש קטיף חייתי שלוש שנים בשדרות. במקביל גיבשתי גרעין של 31 בתי אב משלושת יישובי צפון חבל עזה. קיבלתי כל מיני הצעות".

ההצעה של מנהלת סל"ע הייתה ללכת לקיבוץ נווה ים. "הכרתי את המקום כי שירתי בשייטת, המקום מדהים מבחינה טופוגרפית. אחר כך באתי עם אשתי, הסתובבנו שם ואז היא אמרה לי שהיא מרגישה אנרגיות לא טובות. עברנו לבדוק את האפשרות בגבעת אולגה, שם היה שטח של 160 דונם. תקופה ארוכה טחנו שם מים, הפקידים אמרו לי שחבל שאני מטפס על קיר חלק והמציאות החזירה אותי לנווה ים. באותם ימים היו שם 40 חברים בלבד והמקום היה נראה כמו מעברה בשנות ה־50. הבנתי שזאת שליחות. היינו הקטליזטור לתב"ע החדשה של נווה ים, שבה תוכננו כ־350 בתי אב".

גרעין אל הים, כפי שנקרא, רכש מכספו מבנים זמניים ועשה פיתוח תשתיות ל־16 משפחות הגרעין שעלו למקום. "אם לא הייתי עושה את זה – לא היה נווה ים. הציעו לי את נווה ים, אבל לא באמת התכוונו שנקבל את זה. היו שם טייקונים שניסו להשתלט על המקום. באחת הישיבות שנערכו בעניין בכנסת, כשהרגשתי ששוב זה מתמסמס, אמרתי להם: 'אל תיתנו לי לצאת למאבק ציבורי נוסף בגילי' ויצאתי החוצה. בסוף אישרו את ההשתלבות שלנו בנווה ים". מאז הוא שם, כבר 15 שנה.

כיום עובד פרחן כמפקח על עבודות בתחום הדלק. בימים אלה מונח קו דלק חדש ליד נחשולים, והוא מפקח על העבודה מבחינת בטיחות, ביצוע וטיב העבודה. אנחנו מקיימים את הריאיון סמוך לאתר. "ניהלתי את מתקן הדלק של החברה הלאומית לתשתיות נפט ואנרגיה באשקלון, המתקן שבסיבוב הקודם פגע בו קסאם שהדליק מכל בנזין. אם זה היה תלוי בי, כבר אז הייתי מפסיק להזרים להם את הדלק כעונש. הם יורים לצלחת שהם מקבלים ממנה דלק. שייקחו דלק ממצרים".

על אף שהשתקע בנווה ים, הוא לא מפסיק לחלום על חזרה לגוש קטיף. "אלי סיני, דוגית וניסנית מעולם לא היו בשליטה ערבית, לא של המצרים ולא של אף אחד אחר", הוא מזכיר. "שלושת היישובים בקו ישר מדוגית ועד לניסנית היו בשליטת האו"ם, וכך גם השטח עד לנחל שקמה, סמוך לנתיב העשרה. אריאל שרון קיים הצבעה מיוחדת על שלושת היישובים האלה. ניסינו לעתור לבג"ץ וניסיתי לשכנע, אבל לצערנו הוא התעקש לפנות ואת תוצאות המהלך אנחנו רואים כיום".

פרחן מודע לכך שעדיין אין קונצנזוס סביב החזרה ליישובים. "ראש הממשלה עשה משגה ואמר שלא יחזרו ליישובים. פרופ' יובל נאמן ז"ל לימד אותי שכשאנחנו מאוחדים, כל העולם לא מתעסק איתנו ומה שנחליט מתבצע, אבל ברגע שאנחנו מפולגים – העולם נגדנו. אני בקשר עם הרבה אנשים ועם הרבה מפונים מגוש קטיף, לאט לאט אנחנו מתחילים למסד את זה. אני בהחלט רואה את זה קורה, העובדה שמדברים על זה עכשיו ושהתקשורת מתעניינת בזה – היא סימן שזה אפשרי. המציאות תוביל אותנו לשם".

***