המילים שאחרי השקט

שתקתי. שישה שבועות שתקתי. האמת היא שלא בדיוק. כי הייתה שבעה שבה דיברתי בלי סוף על נוה, הבן האהוב והחכם, הדעתן והכריזמטי, המוכשר, הערכי והרגיש שלי.

בימים האלה גם הקשבתי. שמעתי עליו המון סיפורים. על מעשי חסד שלא ידעתי ועל שטויות מצחיקות שלא עודכנתי בהן בזמן אמת, וגם על דיבורים של הלב עם חברים. אז כן, דיברתי, אבל הייתי באלם כתיבה. לא הצלחתי להתחבר לאזור הנוחות שלי, למקום המפלט הכי טבעי לי מאז שלמדתי לצייר צורת אות, מאז שלמדתי לצרף מילים זו לזו וליצוק לתוכן משמעות. לא הצלחתי לכתוב משפטים ברצף. שכול של בן הוא פיזי ונפשי ורוחני, והכתיבה שלי נוגעת בכל המקומות האלה. לא היו לי מילים.

בשבועות הראשונים הילכתי לכל מקום עם אהרן הכהן אחרי מות שני בניו. אהרן נדם. הרבה פירושים של רבנים גדולים עסקו בכך. אני הרגשתי קצת אחרת ממה שמקובל לפרש. חשתי ש"ויידום אהרן" לא הייתה תגובה אקטיבית, אלא מצב נפשי של דממה. המנהיג הזה, שתפקידו היה לדבר את מה שמשה מורה לו, שהיה עסוק בלימוד והנגשה ותרגום של הציוויים השמימיים, אדם שהמילים היו לו חברות טובות, נדם. כשהדבר הכי קיומי לך, הבן שלך, איננו, כשאת יודעת שהוא כבר לא יגיע הביתה בשישי ויתמסר לחיבוק, שהוא לא יניף עוד את הקטנה באוויר, שהוא לא יספר קצת מה היה ועל הדרך ייקח שתי עוגיות, כשאין למי להעיר בעדינות שהתיק שלו תקוע באמצע הבית, ואת יודעת שהוא כבר לא יקבל את השבת עם הפסנתר, כשחלק מהלב שלך כבר לא יחובר לעולם, גם המילים אינן.

היו רגעים שלא ידעתי אם אצליח לחזור לכאן, לבמה הזאת, אליכם הקוראים שאני כל כך אוהבת. אבל הנה, אני מנסה. המילים חוזרות אליי לאט לאט. זה עוד לא אותו דבר, לא אותו השטף. אבל אני כאן.

זאת אני מפעם

אנחנו, אתם ואני, מכירים כבר שנים ארוכות. לריאיון הראשון שלי בעיתון הזה יצאתי לפני 21 שנים ושלושה חודשים, כשאני דוחפת את עגלת התינוק ובה נח לו בשלווה נוה. הוא היה אז בן חודשיים, ושנינו עשינו יחד את הדרך לפדואל כדי לראיין את רבקה שפירא שבעלה, הרב אלימלך, נרצח שבועיים קודם לכן. נוה התנהג יפה בריאיון, כלומר ישן רוב הזמן, ובסופו הודיע, כמו שתינוקות מודיעים לעולם, שהוא רעב. הנקתי אותו ויצאנו בחזרה הביתה ומאז אני כאן. כבר כמה שנים שההיכרות בינינו אפילו קרובה יותר. קרבה של טור אישי. מדי שבוע אני חולקת איתכם את המחשבות והתהיות שלי, את התובנות שאספתי, את מה שנראה לי שחשוב לשים אליו לב.

אז יש לי בקשה. אני עוד לא יודעת להגדיר את האני החדשה אחרי האירוע הזה. כולנו השתנינו בשבועות האחרונים, אבל אצלי מדובר על שינוי בדי־אן־איי ממש. הכול עדיין טרי כל כך. אני במסע ולא יודעת לאן אגיע. מה שאני יודעת להגיד כבר כאן ועכשיו הוא שהאני הקודמת לא נמחקה ולא נעלמה. אני לא רק אמא שכולה כותבת. כן, אני גם בסטטוס החדש הזה, ואני לומדת אותו, אבל הייתי בעולם גם קודם, והיו לי עמדות ודעות ומעשים. המילים שאכתוב מעתה אינן אחרות. הן לא חכמות יותר או צודקות יותר. אם אכתוב בענייני אובדן, אפשר שכן. הרי אכתוב מתוך ניסיון (וגם הוא, רק אישי). אבל בוודאי לא לגבי שאר הנושאים. חנן בן ארי ביקש שלא יסגרו אותו בכלוב ההגדרות, אני מבקשת שלא תקראו אותי דרך משקפיים אחרים. זאת אני מפעם, שמנסה למצוא לעצמי נתיב חדש־ישן בעולם המוכר והחדש הזה.

להוריד גרמים מהמשא

האמת היא שלא רק לי אין מילים. אני קוראת נשים רבות שכותבות על כך. הרבה אנשים שכותבים לי או מדברים איתי אומרים "אין מילים". כי באמת אין. לא לנוכח השכול האישי ולא לנוכח האירוע הלאומי הזה, שמתפרט לכל כך הרבה שכבות של הפתעה ומחדל, כאב ורשע, תושייה וגבורה ואין אונים. נכון, את העצב עצמו אי אפשר לקחת, גם לא את הגעגוע. ועדיין, יש מה לעשות.

זכינו לגור בעיר משפחתית ומחבקת. מעגלי החיזוק שלנו מתחילים במשפחה, ממשיכים בקהילה חמה ונדירה ובשכנים מחבקים, ובתמיכה שמגיעה עד ראשי האגפים בעירייה והמנכ"ל וראש העיר, וכמובן המלאכים מהצבא וחברים רבים שמלווים אותנו. כל האנשים האלה מאפשרים לנו ללכת ולא ליפול, מסייעים לנו לממש את מה שהבטחנו לעצמנו: להמשיך קדימה.

אז אם יש לידכם משפחה שכולה (תזכרו בבקשה גם את סבא וסבתא והדודים הכואבים), תשלחו הודעה שתספר שאתם שם בשבילם, שאתם חושבים עליהם, שאתם עושים איתם את הדרך, זה ייתן הרבה. אם תעשו מעשה טוב ותזכרו לכוון לעילוי נשמת ותספרו עליו להורים ולאחים, זה יוסיף להם אור. אם תציעו עזרה בעדינות מתוך הבנה שהיד המושטת שלכם תישאר לפעמים באוויר (לא תמיד יש כוח לענות לטלפונים או להודעות, אבל זה תמיד מחמם את הלב), זה כבר קצת יקל ויוריד כמה גרמים מהמשא.

ומשם, ממשפחות השכול, זה מתרחב לתפילה וסיוע למשפחות הפצועים, המגויסים (והמגויסות), המשפחות שהגיעו למלחמה הזאת כשהן כבר מתמודדות עם ילד מיוחד או עם קושי נפשי. אפשר להקל. במלחמה הזאת כל אחד עושה מה שהוא יכול ועוד קצת. הקצת הזה נותן כוח למקבלים וגם לנותנים.

בעולם מקביל שבו בשמחת תורה היינו מקיימים הקפות כרגיל, ויום למחרת היה פשוט אסרו חג וברכת "ותן טל ומטר" לא הייתה נאמרת עם תוספות וחרדה שהגשם לא יעצור לנו את המלחמה, ו"רפאנו" לא הייתה מתארכת בדקות ארוכות; בעולם מקביל בלי מלחמה, בטח הייתי מברכת את בני עקיבא לכבוד שבת הארגון שלה, שמתקיימת השבת. אז העולם הוא לא מקביל, ואנחנו חיים בתקופה מאתגרת, ועדיין אני מברכת את תנועת בני עקיבא, את המדריכים ואת החניכים, על קיום שגרה בצל הקושי. על ההתעקשות להמשיך ולחנך ולהתחדש ולחגוג בצבע, גם אם קצת אחרת. זה המימוש של השיר שהפך להמנון שלי ושל עוד רבים (ותודה לתוכנית 'קלמן-ליברמן' שניערה אותו מהאבק והפכה אותו לשיר הפתיחה שלה). המשך הקיום שלנו, המשכה של הנורמליות: תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם, ואנשים שהולכים לעבודה ונושכים שפתיים וממשיכים הלאה, הם כבר מנצחים. מרצחים ארורים, כנראה שלא הבנתם עם מי הסתבכתם. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.

לתגובות: [email protected]

***