האולם הקטן בשדרות רוטשילד בתל אביב המה עיתונאים נרגשים, שהתחרו ביניהם מי יתפוס את המקום הטוב ביותר לקראת מסיבת העיתונאים המיוחדת. לקראת השעה חמש אחר הצהריים נכנס ראש הממשלה, נעמד ליד דוכן הנואמים וסקר את הנוכחים במבט עייף אך ממוקד.
"מכובדיי", פתח דוד בן גוריון, "לפני שעה קלה הכרזתי על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הזמן קצר והמלאכה מרובה, לכן אבקש שתשאלו שאלותיכם בקיצור נמרץ על מנת שאוכל להתפנות לאתגרים הרבים המשחרים לפתחנו".
"בהחלט", הזדרזה עיתונאית אחת לקחת את רשות הדיבור, "אדוני ראש הממשלה, האם אתה נוטל אחריות על המחדל?"
"איזה מחדל?" שאל בן גוריון.
"אתה יודע", אמרה הכתבת, "מדוע לא מנעת את המלחמה שעומדת לפרוץ?"
"הושטנו לשכנינו את ידנו לשלום, אך הם דחו אותה", הסביר ראש הממשלה, "זוהי מלחמה בלתי נמנעת על קיומנו ועל זכותנו לחיות כאן, ולחיות בכלל".
"כלומר אתה מודה שאתה אחראי למחדל".
"אני מודה שאני לא מבין מה את רוצה מהחיים שלי", אמר בן גוריון, "השאלה הבאה, בבקשה".
"תודה", אמר כתב ותיק, "אדוני, האם אתה מודה כי לא חזית את מאורעות הדמים שפרצו לאחר כ"ט בנובמבר, והאם אתה לוקח אחריות על המחדל?"
"דווקא כן חזיתי זאת", השיב בן גוריון, "לצערי הערבים סירבו לתוכנית החלוקה ופתחו בהתקפה מרוכזת על היישוב היהודי בארץ ישראל".
"ומי אחראי לכך?"
"הערבים".
"אם כן אתה מסיר מעליך אחריות?"
"לא אני תקפתי באכזריות היישובים היהודיים".
"אבל דם הנרצחים הוא על ידיך ועל ידי משפחתך".
"מה?", נדהם ראש הממשלה, "מי אמר אשמה מזוויעה זו?"
"פרשנית בכירה בטלוויזיה".
"ובכן זוהי אמירה זדונית ומקוממת. השאלה הבאה, בבקשה".
התיישבות, הגנה, כיבוש
"יש לי שתי שאלות", קם על רגליו כתב צעיר ונרגש, "האחת, למה אתה תמיד דוחף למלחמה? למה אתה שונא שלום? כמו כן, מתי תהיה הפסקת אש ומדוע אינך לוקח אחריות? בנוסף..."
"אמרת שתי שאלות וזו כבר השאלה החמישית", קטע אותו בן גוריון, "לקצר בבקשה, עוד מעט תיכנס השבת".
"בדיוק על זה רציתי לשאול", הטעים הכתב הצעיר, "מדוע אינך מסלק מהממשלה את הגורמים המשיחיים הזוממים לבצע הדתה של המדינה?"
"עוד אין ממשלה, הקמנו מועצת עם זמנית", הרעים בן גוריון, "ואנו מדינה חופשית, אין שום הדתה ושום שמום".
"באמת?", חייך הכתב בסרקזם, "אז למה לכיבוש יפו קראתם 'מבצע חמץ'?"
"מה עניין שמיטה ל..."
"ולמה במגילת העצמאות היהדות מוזכרת עשרים פעם והמילה דמוקרטיה אף לא פעם אחת?!"
"ידידי..."
"ומדוע לא זרקת מהקואליציה את חבר הכנסת שאמר שדם המתיישבים הדתיים בעמק בית שאן סמוק יותר מדם המתיישבים החילונים בעמק יזרעאל?"
"מי אמר דבר נורא שכזה?"
"הכתב שלנו בטלוויזיה".
"אז שהכתב יביא הוכחה. עד אז אין לי מושג על מה אתה מדבר, מה השטויות האלה ומה זה בכלל טלוויזיה".
"אדוני", הרימה אחת העיתונאיות את ידה, "שאלה ראשונה, מתי כבר תיקח אחריות על המחדל? ושאלה שנייה – אם בטעות ננצח במלחמה האימפריאליסטית שיזמת, מתי תעביר את השליטה בשטחים הכבושים לידי הרשות הפלשתינית?"
"מי?"
"הרשות הפלשתינית".
"האם יצאת מדעתך?" מרט בן גוריון את השערות הבודדות שנותרו לו, "לא נעביר שליטה לשום רשעות ושום פלשתינית, אין בכלל דבר כזה פלשתינים. בכל שטח ניישם את עקרונות הציונות: התיישבות, הגנה, כיבוש".
הכיבוש העביר בגו העיתונאים רעד בלתי רצוני. "ומה נעשה עם הערבים בשטחים שנכבוש?" שאלו באימה.
"כשנגיע לגשר נעבור אותו", הצהיר בן גוריון, "זאת אומרת, הם יעברו".
אלימות המתנחלים באצבע הגליל
"אדוני", הרצין כתב של עיתון גדול, "מהי תגובתך לנתק השורר בינך ובין שר הביטחון?"
"אני שר הביטחון".
"אם כן מדוע סירבת ללחוץ את ידו של ראש הממשלה?"
"אני ראש הממשלה!"
"כלומר אתה מודה שאתה לא מסתדר עם עצמך".
"חברים, השאלות שלכם נמוכות אפילו יותר ממני", זעם בן גוריון, "האם למאן דהוא יש שאלה אינטליגנטית, שתורמת לזקיפות הקומה ולא פוגעת במורל הלאומי?"
"בהחלט", המהם פרשן בכיר, "כיצד אתה משיב לטענות שלא אכפת לך בכלל מהמדינה וכל מה שמעניין אותך זה רק לשרוד בתפקידך?"
"בהמשך לשאלת עמיתי", הצטרפה כתבת מהרדיו, "האם אתה מתכוון לפרוש סוף סוף אחרי 18 שנה בראשות מפא"י ו־13 שנה כיושב ראש הסוכנות הציונית?"
"האם נכון שכפית את דעתך על חברי מועצת העם והכרחת אותם להצביע בעד מדינה ובניגוד לעמדה הקובעת של מחלקת המדינה האמריקנית?" שאל כתב נוסף.
"מדוע אתה מתעקש לומר שאנו במלחמת קיום, כשכל ילד יודע שאנחנו יכולים פשוט לברוח מהארץ?"
"מה אתה מתכוון לעשות בעניין אלימות המתנחלים באצבע הגליל?".
"מדוע אינך מזרים סיוע הומניטרי לצבא ההצלה של קאוקג'י?"
"מתי כבר תהיה הפסקת אש?"
"למה תמכת בהבלגה?"
"למה תמכת בהתקפה?"
"אתה פזיז".
"אתה הססן".
"אתה כפייתי".
"אתה פייסן".
"ותגיד, ראש הממשלה, למה אתה אף פעם לא לוקח אחריות?"
"תתעורר, בן גוריון, תתעורר!"
בן גוריון פקח את עיניו והביט באשתו שטלטלה אותו בעדינות.
"אל תשאלי מה חלמתי..." הוא אמר.
"נו מה, שוב הסיוט הזה עם העיתונות?" רטנה פולה, "תחזור לישון, בן גוריון. כבר אמרתי לך, אין סיכוי שדבר כזה יקרה אי פעם".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***