מאיר סיידלר
מאיר סיידלרללא קרדיט צילום

לאחרונה נשמעים לא מעט קולות המלינים על ההסברה הישראלית בחו"ל. איך זה שלא כל העולם איתנו אם אנחנו כל כך צודקים?! מדברים על מחדל ההסברה הישראלית שאינה מצליחה לשכנע את העולם בצדקת דרכנו. לדעתי, הביקורת אינה מוצדקת כלל. נכון להיום, ההסברה הישראלית עושה עבודה מצוינת. אחרי תקופת התארגנות ראשונית ננקטו הצעדים הנכונים כדי לשקף לעולם מדוע ישראל יצאה למלחמה – והחשוב שבהם הוא חשיפת זוועות חמאס.

הבאת כתבים זרים לזירת הטבח וכן סרטון הזוועה של דוברוּת צה"ל שהוקרן עד כה לאלפי אנשים משפיעים בעולם - עיתונאים, אנשי תרבות, חברי פרלמנט, הסגל הדיפלומטי ועוד – עשו עבודה שקשה להמעיט בחשיבותה. גם בחברה האזרחית קמו אנשים צעירים ומוכשרים שהתחברו למשרדי הממשלה הרלוונטיים, ובראשם משרד התפוצות, ועושים עבודת קודש, בפרט בתחום הדיגיטל. כתוצאה מכך, כל מי שניתן לשכנע וחיפש אינפורמציה נחשף לחומרים הרלוונטיים. צריך להמשיך עם פעולות הסברה אלה ללא לאות וללא הפסקה.

עם זאת, מסתבר שאנשים וארגונים ישראליים רבים הפונים לעמיתיהם ברחבי העולם כדי להסביר מה קורה כאן – החל מארגוני נשים הפועלים מול ארגוני הגג הפמיניסטיים בעולם ועד לסניף הישראלי של איגוד הסופרים PEN הבינלאומי – מגלים לתדהמתם שחלק גדול, אולי הרוב, מעמיתיהם בעולם הנוצרי־מערבי מתחמקים, הם לא איתנו. וכל כך למה? כי יש אנטישמיות בעולם.

בלי להיכנס לדיון מפרך ועקר על שורשי האנטישמיות, צריך לציין בהקשר זה עובדה חשובה שלא שמים לב אליה מספיק: האנטישמיות היא רגש. יש אנשים רבים מאוד ברחבי העולם שיש להם סנטימנט שלילי כלפינו היהודים. לפעמים לא אוהבים אותנו בתור מושג, גם בלי להכיר ולו יהודי אחד. וצריך להבין עוד דבר: לא כל אנטישמי רוצה לרצוח יהודים, ממש לא. יש מיעוט של אנטישמים רדיקליים, אבל הרוב המוחלט הם אנטישמים מתונים. בתור יהודי גלותי אני מזהה אותם די מהר, את האנטישמים המתונים. אנשים כאלה יראו קטעים מתוך סרטוני הטבח שהיה בעוטף עזה ויגידו משהו כמו "זה נורא ואיום, אבל..."

אתן שתי דוגמאות כדי להמחיש לאיזה סוג של אנשים אני מתכוון. מי שבהקשר לסכסוך בינינו ובין הערבים מתקשה להבין את ההבדל בין הרג מכוּון של אזרחים ובין הרג אזרחים כתוצאת לוואי מלחימה – למרות שבכל הקשר אחר בלי מעורבות של יהודים הבדל זה היה ברור לו כשמש – הוא ללא ספק אנטישמי. פגשתי רבים כאלה בימי חלדי, רבים מאוד. דוגמה נוספת: הזכרתי מקודם את חשיבות הקרנת סרטון הזוועה של דובר צה"ל לאנשים משפיעים ברחבי העולם. הייתה הקרנה שכזו בהוליווד, בפני כוכבי הברנז'ה וראשי תעשיית הקולנוע. היו שם רבים, אבל – למעט מקרים בודדים – דווקא החשובים לא הגיעו. כך גם בהקרנת הסרטון בשגרירות ישראל בברלין שאליה הוזמנו ראשי ה־ARD, הערוץ הממלכתי הראשון והחשוב ביותר בגרמניה. הם לא הגיעו.

אינני מכיר את האנשים האלה אישית, אבל סביר להניח שהם לא רצו להגיע, כי הם רוצים להמשיך בשיטת "נכון, אבל..." – והסרטון היה מקשה עליהם להמשיך לדבוק בעמדתם. לפנות לאנשים כאלה עם עוד ועוד הוכחות ונימוקים בניסיון העקר לשכנע אותם זו זילות עצמית. עלינו לשמור על פרופורציות ועל כבוד עצמי. אם כבר, צריך לחשוף אותם, לא לבקש מהם הבנה.

כללו של דבר: אנחנו לא אמורים להסביר את עצמנו לדעת. כן, צריך להמשיך עם ההסברה, אבל אל לנו להשתגע. לחשוב שאנחנו יכולים להפוך אנשים עם סנטימנט אנטישמי לאנשים אמפתיים לסבל היהודים זה לא ריאלי. הם יהיו לעולם אמפתיים כלפי הפלשתינים, ורק כלפיהם. כי שוב: האנטישמיות היא רגש, ועם רגש אי אפשר להתווכח.

ברגע שנבין שליכולתנו לשנות את דעת הקהל בעולם הנוצרי־מערבי יש מגבלות, נמשיך אומנם עם במאמצי ההסברה, אבל בצורה רגועה יותר ובלי אשליות. תובנה זו רחוקה מהיות תבוסתנית. אדרבה, היא תסייע לנו לתעל את האנרגיות למקומות הנכונים, כדברי "תפילת השלווה" הידועה: "אלוקים, תן לי את האומץ לשנות את אשר ביכולתי לשנות, את השלווה להשלים עם מה שאין ביכולתי לשנותו, ואת התבונה להבדיל בין השניים".

אשר על כן, עם כל חשיבות ההסברה, עלינו להבין שהיא לא חזות הכול וכי השליטה שלנו בתוצאותיה חלקית בלבד. עלינו להמשיך בהסברה כלפי חוץ, אך את רוב האנרגיות צריך להפנות פנימה, לעם ישראל שגילה בתוכו מאז תחילת המלחמה לא רק רוח קרב עצומה אלא גם רגש יהודי חזק – אפילו מי שדמיינו שהרגש הזה אבד להם.

דבר אחד ברור כבר עכשיו: עם ישראל שלפני ה־7 באוקטובר הוא לא אותו עם ישראל שאחרי ה־7 באוקטובר. בעזרת השם נוכל להגיע להסכמה לאומית רחבה באשר לאופייה היהודי של המדינה היהודית. חזרת המדינה היהודית ליהדותה חשובה לא פחות מאשר הניצחון במלחמה, ולא רק מבחינה ערכית – היא לנו צורך קיומי.

***