מיד עם פרוץ המלחמה גויסו חלק גדול ממתפללי בית הכנסת 'הילולי התפוח' למילואים. במקרה או שלא, יצא שמקרב המתגייסים היו בעלי תפקידים חשובים בבית הכנסת: רוזן הגבאי, אברם בעל הקורא ורב בית הכנסת הרב שלוקי היו רק חלק מאותם בעלי תפקידים. אבל קהילת 'הילולי התפוח' תמיד הייתה קהילה מיוחדת, ולא רק משום שנקראה על שם תיון בינוני מינוס. מתפללי המניין הוותיק ניחנו בגלונים של רצון טוב, והם החליטו שגם במקרה דנן הם ימלאו את התפקידים הנטושים בכוחות עצמם. הצרה הייתה שבאותה המידה שבה ניחנו המתפללים בעודף רצון טוב, כך הם ניחנו במינימום מודעות עצמית. כך קרה שאגף ההשמה של בית הכנסת לא בדיוק מינה את בעלי התפקידים המתאימים לכל תפקיד.
הצרות החלו בשמונה וחצי בבוקר שבת, כשראשוני המתפללים החלו להתגודד סביב דלת בית הכנסת בהמתנה לבנג'י, הגבאי המחליף, שיבוא לפתוח את השער בעת נעילת שער. אבל בנג'י, מה לעשות, מעולם לא היה ממשכימי הקום ולא פעם יצא לו להגיע בדיוק ל"אנעים זמירות", ולהתאכזב שלא מדובר ב"אנעים זמירות" של אחרי מוסף אלא בזה שלפני קריאת התורה.
אז התפילה התחילה רק בתשע ורבע, מה שהתקבל בתרעומת מצד רב בית הכנסת המחליף – דן־דן. דן־דן, שנקרא כך איכשהו כקיצור לשם אביגדור, בדיוק מינה את עצמו לרב בית הכנסת והרגיש באופן אינסטינקטיבי שברגעים מעין אלו ראוי לזעוף.
זאת למרות שהוא עצמו הגיע בדיוק שתי דקות לפני בנג'י הגבאי.
אחרי שנכנסו לבית הכנסת התיישב "הרב" דן־דן על כיסא הרב במזרח וניסה לחשוב מה בעצם עושה רב בית הכנסת. אחרי שהעלה חרס בידו, התייעץ עם בנג'י הגבאי שעדכן אותו שאף אחד לא באמת יודע להגיד מה הרב עושה, אבל "צריך שתהיה לו נוכחות, אז תעשה שתהיה לך נוכחות". הרב דן־דן לקח את הדברים ללב והחל מסתובב בבית הכנסת בפנים חמורות סבר תוך שהוא מהנהן למתפללים ומנופף בזרועו משל היה מלכת אנגליה להבדיל אלף אלפי הבדלות מוזיקליות. מדי פעם היה עוצר, שולף ספר ומעיין בו כאילו מצא שם חידוש מבהיל. אחרי שהרגיש שהראה מספיק נוכחות, התיישב חזרה בכיסאו והתנדנד. "אל תשכח לסיים שמונה עשרה הרבה אחרי כולם", קרץ לו בנג'י הגבאי, שבאמת היה עדיף שיתעסק בענייניו כי הוא לא בדיוק עשה חיל עד אותו הרגע, ויעידו על כך המתפללים המזיעים שסבלו מהעובדה שבנג'י כיוון את כל המזגנים על מצב טיפה כי לשיטתו זה "עושה שיהיה רק טיפה חם".
מפה לשם הגיע הזמן לקרוא בתורה, ואחרי המתנה של חמש עשרה דקות בנג'י אכן מצא את המפתח לארון הקודש והקריאה יצאה לדרך. "יצאה לדרך" זה אולי מינוח קצת מפרגן מדי, כי אברם בעל הקורא הקבוע היה כאמור באותם רגעים בתוך תומ"ת באזור נתיבות, והמחליף שלו שייקה הכיר את טעמי המקרא כמו שמכירים קרובי משפחה מצד האישה - מזהים אותם בגדול אבל לך תזכור מה כל אחד מהם עושה.
אז שייקה המדובר היה מאוד חזק במירכא, טיפחא, אתנחתא וסוף פסוק. ביום טוב הוא היה מצליח גם לשרבב איזו שלשלת מוצלחת, אז הוא האמין שקומבינציות שונות של חמשת הטעמים הנ"ל יהיה בהן די בכדי לצלוח את הקריאה, כי "גם ככה קורצליך הוא היחיד שמקשיב ומתקן והוא עכשיו בתוך עזה". מה ששייקה לא הביא בחשבון זה שאמנון פלוך לקח על עצמו להחליף את אותו קורצליך והוא כעת שאג על שייקה בכל מילה שנייה כדי שיקרא נכון. לא שלפלוך היה מושג איך קוראים, אבל מישהו הרי היה צריך להחליף את קורצליך. אז בלית ברירה שייקה נאלץ לשנות את הווריאציות של הטעמים עם כל תיקון אקראי שהושלך לעברו, תוך שהרב דן־דן מהנהן בשביעות רצון כדי לאשר שהכול אכן מתנהל על פי אמיתתה של תורה ומיטב הפוסקים. בנג'י בתורו שרד בסך הכול את פסטיבל העליות לתורה, מלבד העובדה שהעלה ישראל לעליית כהן, כהן לעליית רביעי ואת הפיליפיני של ראובן הזקן למפטיר פלוס הפטרה.
הפיליפיני, אגב, נתן בראש. אפילו פלוך לא העז להעיר לו.
מי שכן ניסה להפריע למהלך הקריאה היו השניים שתמיד יושבים מאחור ומדברים פוליטיקה. כלומר לא השניים הרגילים, גיא וניר תפסו קו באזור הצפון. את מקומם מילאו יהושע ושימי, שהתקשו מאוד לדבר פוליטיקה באופן רציף כי בשגרה הם היו מהמתפללים היותר אדוקים של הקהילה, בנוסף לכך שהאחיזה שלהם במערכה הפוליטית לקתה בחסר. אבל במלחמה כמו במלחמה כולם נאלצים לצאת מאזור הנוחות, אז הם פשוט ישבו וצעקו זה על זה "אתה תמיד תגן על ביבי!" ו"אתה רוצה להחזיר את הפנקס האדום!" לסירוגין. בשלב מסוים הרב דן־דן הזעיף כלפיהם את מבטו כמאשר שאכן הם מפריעים ברמה גבוהה. העניינים התקדמו יפה.
בינתיים הפיליפיני של ראובן נהנה מהבמה הלא צפויה והחליט שהוא ממשיך חזן מוסף. הרב דן־דן לא ידע מה לעשות עם זה, אז הוא גירד בזקן שאין לו, פלט "דרכיה דרכי נועם!" ואישר להמשיך. בנג'י הגבאי בהברקה של רגע החליט שאם כבר מציירים מחוץ לקווים אז למה לא לברך את חודשים טבת עד תמוז ובכך לחסוך זמן תפילה עתידי. הרב דן־דן הנהן, השניים של הפוליטיקה כבר התכוננו עם בדיחת ה"כמה חלקים?" והסבא החדש של הסוכריות חילק לילדים עלי גפן ישר מתוך קופסת השימורים.
התפילה נגמרה לבסוף ב־18:54, הרבה אחרי צאת שבת, כי הרב דן־דן רצה לוודא שהוא לא רק האחרון בבית הכנסת לסיים שמונה עשרה אלא האחרון בעולם, זאת כדי לבסס את מעמדו כרב הכי צדיק בחצי הכדור שלנו.
במוצאי השבת קיבל הרב שלוקי עדכון על המתרחש בבית הכנסת וכיצד התגייסו הגברים הנשארים למלא את מקום המגויסים. זה אומנם חימם את ליבו, אבל גם החליש מעט את דעתו.
"אולי תחליף אותי באופן קבוע!" הוא כתב לרב דן־דן בפרטי חצי בצחוק.
"חס וחלילה, אני רק מחכה שתחזור כבר", כתב דן־דן והוסיף סמיילי לבבות, "אני פשוט רוצה לעבור אחורה כדי לחזק את החבר'ה של הפוליטיקה. שיהיו בריאים, אין להם מושג על מה הם מדברים".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***