לפני כשבוע, בארץ האיילים שבגוש עציון, התקיים ערב מרגש עם בני משפחותיהם של חטופים ונופלים. בתחילת הערב ניגש אליי אדם עם פרצוף מוכר ואמר לי, שלום אהרוני. החזרתי שלום, והוא שאל: אתה לא מזהה אותי? הייתי מורה של הבן שלך בישיבת חורב, צביקה מור. כמובן הכרתי אותו מיד, ופתחנו בשיחה.
הוא שאל איפה בני נמצא היום, עניתי שבצפון, ביחידת אגוז, ומשם המשכנו לדבר על חיי בני באזרחות. התקדמה השיחה ושאלתי אותו 'רגע, מה אתה עושה כאן?'. 'הגעתי הערב, כי הבן שלי חטוף בעזה...', הייתה התשובה.
למשך כמה שניות, שבשבילי נמשכו כשעה, נפגשו המבטים שלנו, ולא יכולתי להוציא מילה. כשהצלחתי להתאושש אמרתי לו – 'אני לא מקנא בך'. הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'אהרוני, הבן שלך שבצפון, ועוד 8 מיליון אזרחים כמוני וכמוך שבויים בידי חמאס. כולנו שבויים! לכן תפסיקו עם פינת הליטוף שאנו הורי החטופים מקבלים! צריכים וחייבים לנצח למען כולנו ולמען עתידנו!'. שוב לא היו לי מילים, ושוב מבטינו הצטלבו. שאלתי אותו מאיזה חומר הוא קורץ, וצביקה ענה: מהעם שלנו, עם ישראל! אשרינו שאתה, צביקה מור, חלק מהעם שלנו!
באותו ערב קיבלתי שיעורים שלא אשכח לעולם. ממשפחת ליבמן ומאיריס חיים, שגם בניהן חטופים בעזה. ממשפחת כהן משדרות, ממשפחת שני מקריית ארבע וממשפחת ויזר מאפרת, שבניהן נפלו בקרבות. יצאתי מהערב בתחושה של וואוווו, אילו אנשים! איזו עוצמה! איזה עם יש לי.
בדרך הביתה הקשבתי לרדיו ובדיוק הייתה שעת חדשות, וכל ההתפעלות מהעם שלי שככה קצת. שוב דיברו על פוליטיקה, על מי אשם, על ימין ושמאל. על היום שאחרי, היום שלפני, היום שלאחר מכן, היום שעוד לא הגיע ואפילו על היום שלעולם לא יגיע! הקשבתי איך הם מורידים לכולנו בזמן המלחמה, וגם ביומיום את הוואוווו של העם שלנו.
אז אני הקטן קורא מכאן לתקשורת. נכון, כולם צריכים לתת את הדין! ההנהגה, הפוליטיקאים לדורותיהם, אנשי הצבא, המשטרה, השב"כ, המוסד, אנשי מערכת המשפט ועוד רבים. אבל גם אתם! היושבים באולפנים ומאחורי המקלדת, גם לכם יש אחריות. די עם סדר היום הפוליטי, המגמתי, די עם השיח על המחדלים של ההוא וההיא וההם. גם לכם יש לא מעט אחריות על השיח החברתי, ויכולה להיות לכם השפעה רבה על חיזוק הרוח של העורף והניצחון שלנו כעם.
הרעיון שלי הוא לפתוח כל מהדורת חדשות בפינה 'כל הדרך יחד', המציגה מקרים מיוחדים שעולה מהם אחדותו של עמנו בשעת המשבר. את אהבת החינם, החסדים והתמיכה שקיימת רק בעם היהודי, שחוצה כל מגזר, מחלוקת ועמדה פוליטית. אספר סיפור ראשון להתחלה, שאותי אישית ריגש מאוד: חייל ברמת גן חזר מהלחימה בעזה אחרי שלושה שבועות שבהם לא ראה את אשתו וילדיו. בתחנה המרכזית ניגש אליו חרדי, נתן לו ספר תהילים קטן ולחש לו - שים בכיס. החייל נעצר, הסתכל על החרדי ואמר לו שאם היה נותן לו את הספר לפני חודשיים, היה רב איתו וטוען שזוהי הדתה, אבל היום, הוא יודע שהוא נותן לו את התהילים כדי לשמור עליו, והם התחבקו.
הסיפורים האלה, שיפתחו מהדורות בכל יום, יהיו פינה של אור שיסיט את ליבנו מהחושך הגדול, שיגביר את האהבה והאחווה בינינו ויתרום לחוסן הלאומי שלנו. הסיפורים האלה קיימים בכל פינה. כאלה אנחנו, עם של נתינה. בכל ערב נוכל לראות את התמונות והאנשים, הלב שלנו יתמלא גאווה ונאמר יחד, וואוווו, איזה עם יש לי!
***