מלכוד 22
מלחמה מביאה אותנו אל הקצה של עולמות קבלת ההחלטות. אין החלטה קלה ככל שזה נוגע למלחמה. לעולם אין רק "נכון" ו"לא נכון". כל החלטה מורכבת משיקולים רבים אינספור – ביטחוניים, אזרחיים, כלכליים, יחסי חוץ, חינוך, חוסן, תקשורת ועוד ועוד.
והמצופה ממנהיגי ציבור הוא להצליח לשקלל את כל אלו לטובת קבלת החלטות מושכלת. הבעיה מחריפה כשהשיקולים הם כאלו שלא ניתן לפרוס אותם בגלוי בפני הציבור משלל סיבות. לדוגמה, ישראל לא יכולה לחשוף את כמויות החימושים שיש ברשותה, וממילא, היא לא יכולה להסביר את כל השיקולים שעומדים מאחורי החלטה על פתיחת מערכה מסויימת.
ישראל סובלת כרגע מבעיה כרונית הנוגעת ליכולתה לקבל החלטות: מנהיגי המדינה, הן בתחום הפוליטי והן הצבאי, איבדו הרבה מאמון הציבור בהם עם קריסת הקונספציה בפרוץ המלחמה. כולם, ואני בתוכם, יצטרכו לעבוד קשה כדי לשקם את האמון בין הציבור לנציגיו. אך גם הציבור הרחב לא יכול (ולא רוצה) לקבל את ההחלטות במקום נציגיו. הציבור לא מודע למכלול השיקולים שעומדים מאחורי כל החלטה, ובהיעדר אמון פשוט מצביע באי אמון על כל החלטה שמתקבלת, פעם אחר פעם.
מדובר על מלכוד 22 קלאסי: הנהגת המדינה לא יכולה בשום פנים לחשוף בפני הציבור הרחב את המכלול הרחב של השיקולים העומדים לנגד עיניה בזמן קבלת ההחלטות, והיא חייבת את אמון הציבור כדי להמשיך להנהיגו. לציבור אין אמון בהנהגת המדינה, ולכן גם מסרב לקבל את העובדה שמנהיגיו שוקלים שיקולים רבים ומורכבים, עקב הכישלון הקודם, והמצב שנוצר הוא חוסר אמון כרוני בו התנגדות עזה לכל החלטה הופכת גם החלטות טובות לרעות, וממילא הורסת את היכולת לשינוי הפרדיגמה ולקבלת אמון מחודש.
כיצד מתקנים?
את מערבולת אי-האמון חייבים לקטוע. אנחנו נמצאים במלחמה שמזמנת לנו אתגרי קבלת-החלטות קשים מנשוא, וחידוש האמון הציבורי בהנהגה הוא מחוייב המציאות. כיום, האויב מזהה את חוסר האמון הפנימי שבתוכנו, ומצייר אותו, לעיתים, כמו כקרע פנימי עמוק שישמיד אותנו מבפנים, חלילה. עלינו להוכיח שאנחנו חזקים מזה.
את הצעד הראשון לכך אני מאמין שההנהגה צריכה לעשות. מי שאיבד את האמון צריך לרכוש אותו מחדש. לאחר "צעדים בוני-אמון" ניתן יהיה לבקש מהציבור לתת צ'אנס מחודש וקרדיט משמעותי להמשך צעדי ההנהגה.
לדעתי הצעד החשוב הראשון שנדרש הוא לוודא שבכל מקום בו מתקבלות הכרעות קריטיות יישמע קולם של אנשי ה"איפכא מסתברא" בקול רם. חדרי הנהגה בהם מדברים בקול אחד בלבד – מפחידים אותי בעת הזו. הייתי רוצה לראות בקבינט המלחמה המצומצם גם את ידידי, שר האוצר סמוטריץ', וגם אנשים נוספים שמאתגרים את החשיבה הרגילה – גדעון סער ואביגדור ליברמן לדוגמה.
גם המטכ"ל הצה"לי חייב למצוא דרך להתרענן, גם בזמן מלחמה, בהתייעצויות עם דמויות בעלות רקע צבאי עשיר והיכרות עמוקה עם המערכת – אך בעלי חשיבה שמאתגרת את המערכת. האלוף במיל' בריק או תא"ל עופר וינטר הן דוגמאות טובות. וכך גם מערכות נוספות.
לאחר ביצוע השינויים הללו נהיה ראויים שוב לבקש את אמון הציבור. אז נוכל להבטיח שלמרות שאי אפשר לחשוף בפני הקהל הרחב את מכלול השיקולים והנתונים – הרי שהם יכולים להיות בטוחים שהם מחושבים ונלקחים בחשבון בידי צוותי חשיבה מגוונים ויצירתיים.
לסיכום, על הממשלה, הקבינט, צה"ל ושאר מוסדות המדינה לבצע ריענון מיידי אותו ניתן יהיה גם להציג בפני הציבור. לוודא שבכל פורום קבלת החלטות נשמעות כל הדעות, ושאף קונספציה או טיעון חשאי לא נשמר כג'וקר שאינו מאפשר שמיעת דעות אחרות. רק שינוי כזה יאפשר למוסדות לקבל אמון מחודש, ורק האמון הזה יאפשר לנו לנצח. ביחד ננצח!
הכותב הינו ח"כ מטעם סיעת הציונות הדתית