"השבת השחורה" - כך אנחנו מכנים את שבת שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 שתישאר שחורה משחור לדיראון עולם.
אני מעיזה לשער שלעולם ועד תהיה שמחת סיום קריאת ספר התורה בבתי הכנסת ברחבי העולם מהולה בזיכרון היום הקשה והמר בתולדות הציונות, כאן בארצנו על אדמתנו. אבל כל מי שמכיר את ההיסטוריה של טרם קום המדינה, מזכיר המושג "השבת השחורה" את הבריטים, שנחשבו לאוייב הגדול של ההתיישבות בארץ ישראל בשלושים שנות שלטונם על ארץ ישראל, עד הקמת המדינה.. אולם מסתבר שלעיתים בפרספקטיבה של הזמן ובהשוואה לאירועים שחווינו אחר כך, נראים הדברים מעט אחרת.
הבה ניזכר בשבת השחורה. ובכן, ב-29 ביוני 1946, למחרת פעולת "ליל הגשרים" הכריזו הבריטים על מבצע "אגאתה": עוצר כללי בכל הארץ: תל אביב, ירושלים, חיפה, נתניה ועוד ערים וכל הקיבוצים, וכך כשאין יוצא ואין בא.
20,000 חיילים בריטיים פשטו על כל הישובים, החרימו נשק ועצרו רבים ממנהיגי הישוב. 2700 אנשים נעצרו והועברו למחנות המעצר ברפיח, עתלית ולטרון. אמנם איש לא איבד את חייו אבל היישוב בהחלט נצר את השבת כשבת הטראומטית בתולדותיו, מי פילל שכעבור 77 שנים נקום לשבת הרבה יותר שחורה ממנה.
בין המתעדים את "השבת השחורה" ההיא היה גם ילד צעיר מקיבוץ יגור, יורם טהר לב שמו - לימים המשורר המפורסם. בשבת הזאת אבד השיר הראשון שכתב אי פעם, וכך הוא מספר:
יום אחד, זה היה בשבת בבוקר, ליתר דיוק בארבע לפנות בוקר, נשמע צלצול חזק של פעמון האזעקה בקיבוץ. המטפלות שלנו הגיעו במהירות לבית הילדים, העירו אותנו, וכמו שהיינו בפיז'מות אספו אותנו לחדר אחד ואמרו לנו: היום, בשבת הזאת, אתם לא הולכים לראות את ההורים שלכם. אתם תישארו כל השבת בבית הילדים.
שאלנו למה, והן הסבירו לנו כי במשך הלילה הקיפו חיילים אנגלים את הקיבוץ וכנראה ינסו לכבוש אותו במשך שעות היום. הן גם פתחו בפנינו את הארונות של המטבח והראו לנו כי בשעות הלילה כבר מילאו את בית הילדים בארגזים עם ירקות, הרבה מאוד כיכרות לחם, מילאו את כל הדליים במים, למקרה שבאמת הקיבוץ יהיה במצור ואי אפשר יהיה לצאת מבתי הילדים.
לאחר שהסבירו לנו את המצב אמרו שכל ילד יכול לחזור למיטה לישון, ומי שרוצה יכול להתלבש וללכת לשחק עם ילדים אחרים. "אבל דבר אחד אנחנו מזהירות אתכם - שאף אחד לא יתקרב לחלונות, כי יכול להיות שהחיילים האנגלים ינסו לירות אל תוך החלונות". דבר ראשון שעשינו כשהן שיחררו אותנו: כולנו רצנו אל החלונות
הצצנו החוצה וראינו שמה שהן סיפרו היה נכון. מסביב לקיבוץ, מאחורי גדר התיל עמדו חיילים אנגלים חמושים בנשק במרחק קטן אחד מהשני. מפעם לפעם הם ניסו לטפס מעל הגדר, ניסו לחתוך את הגדר, אבל אנשי הקיבוץ הצליחו לעצור אותם.
בשעה שבע או שמונה בבוקר שמענו רעש חזק מכיוון הכביש. כולנו רצנו אל החלונות שפונים לכביש וראינו שיירה של טנקים מתקדמת לכיוון השער של יגור. אנשי הקיבוץ, מבעוד לילה חיזקו את השער. הם החנו מאחוריו משאיות, טרקטורים, כלים חקלאיים כבדים, כדי שאי אפשר יהיה לפרוץ את השער, אבל הם לא העלו בדעתם שהשער יצטרך לעמוד בפני טנקים.
הטנקים התקרבו אל השער, התחילו לדחוף אותו לאט לאט, עד ששברו אותו, דחפו את כל הכלים שעמדו מאחוריו ונכנסו פנימה. ואחריהם זרמו פנימה לתוך השער הפתוח כל החיילים שהקיפו את יגור.
אנשי הקיבוץ, ביניהם ההורים שלנו, התרכזו מאחורי השער. הם נתנו לטנקים לעבור אבל ניסו לחסום את החיילים ממש בגופם ובעזרת קתות של מעדרים שהם החזיקו בידיהם. אך החיילים ירו אל בין האנשים פצצות של גז מדמיע והתיזו סילוני שמן מלהביורים ואט אט הדפו אותם לכיוון מרכז הקיבוץ.
בשלב זה כל אנשי הקיבוץ החליטו להתבצר בחדר האוכל. החיילים הבריטים הקיפו את חדר האוכל, השאירו בו דלת אחת פתוחה והתחילו להטיל פצצות גאז דרך החלונות. האנשים אפופי תחושת חנק נאלצו לצאת דרך הדלת הפתוחה, ושם חיכו להם החיילים, תפסו כל אדם בידיים וברגליים, העמיסו אותם על משאיות ולקחו אותם מהקיבוץ. ולמעשה מאותו יום לא ראינו את ההורים שלנו קרוב לארבעה חודשים. הם נלקחו למחנות מעצר ברפיח, על גבול מדבר סיני, ואנחנו נשארנו לבדנו בבתי הילדים רק עם המטפלות שלנו.
אחרי שהאנגלים אסרו את כל האנשים שיכלו להתנגד להם, הם פתחו בחיפושי נשק נרחבים בכל פינות המשק. הם חפרו ברצפות של בתים, בחדרי מדרגות, ואפילו בגינות ובדשאים, כדי לגלות את מחסני הנשק הסודיים (הסליקים) שהיו ביגור. הם הביאו איתם מכשירי גילוי חדשים שהשמיעו צפצוף בכל מקום שנמצאה מתכת מתחת לאדמה.
גם אל בית הילדים שבו אני גרתי הגיעו כמה חיילים עם פטיש אוויר גדול. הם ירדו במדרגות אל המרתף של הבניין והתחילו לקדוח בריצפה של המרתף. אנחנו הילדים לא העלינו בדמיוננו שיכול להיות שיש חדר מתחת לריצפה של המרתף. גם לא חשבנו שמישהו הסתיר נשק בבית שבו אנחנו גרים, בלי שאנחנו נדע על כך, אך האנגלים, באמצעות המכשירים החדישים שהביאו איתם, גילו שיש משהו מתחת לרצפה של המרתף. הם התחילו לקדוח ברצפה ואחרי כמה שעות ראינו אותם יוצאים עם מרגמות שהם מצאו בבית הילדים שלנו.
כל החיפוש הזה נמשך שבוע ימים. במשך השבוע הורשינו מפעם לפעם לצאת מבתי הילדים, אך לא יכולנו להגיע למקומות מרוחקים, משום שהקיבוץ חולק ל"רבעים", באמצעות גדרות תיל, שאותן אי אפשר היה לחצות.
בסוף השבוע התברר שהאנגלים מצאו ביגור כמויות גדולות מאוד של נשק לא חוקי. הם ערכו תערוכה על הדשא במרכז הקיבוץ והזמינו עיתונאים וצלמים מכל העולם, להראות להם כמה נשק הם מצאו מוסתר בקיבוץ אחד. לאחר מכן הם העמיסו את הנשק על משאיות, פירקו את גדרות התיל - ועזבו את הקיבוץ. ואז סוף סוף היה מותר לנו, הילדים, לצאת משטח בתי הילדים וללכת לראות מה קרה בכל המקומות האחרים.
המקום הראשון שאני רצתי אליו היה חדר המגורים של הורי. כשבאתי ראיתי מראה לא ייאמן של הרס. הדלת היתה פרוצה, המרצפות נעקרו מהריצפה, והמון דברים שהיו בחדר פשוט נעלמו. הארון של הורי היה הפוך על פניו באמצע החדר ואני זחלתי למטה לחפש את מחברת השירים שלי. אבל לא מצאתי אותה שם. יצאתי למרפסת ובתוך כל המהומה ששררה במרפסת חיפשתי את המחברת, אבל גם שם לא מצאתי אותה..
הייתי אז ילד בן שמונה ונשבעתי לעצמי שמהיום והלאה, כל שיר שאני כותב, אני גם אעתיק אותו לתוך מחברת, אבל גם אלמד אותו בעל פה, שאף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני".
אבל מסתבר שבכל זאת נכתב שיר על ה"שבת השחורה", אביו של יורם הסופר והמחזאי חיים טהר לב חזר אחרי 4 חודשים מהמעצר ברפיח וכך כתב:
"אם גם כל גבולותינו כולם
עוד יוקפו מסביב גדרות-תיל
וציים אדירים יארבו
לנדים על גלים בחיק ליל
אם גם כל החופים ליציאה
יסוגרו בחומות כבית סוהר
הם יבקעו להם פתח
הם יקרעו להם צוהר
החומות לפניהם תתמוטטנה
הציים אימיהם לא יפילו
הם יעפילו..."
ובספרו "משק יגור טיוטה" שיצא לאור 29 שנים אחר כך, בשנת 1975 כותב יורם טהר לב:
הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה
בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר הַפַּעֲמוֹן צִלְצֵל
וְהַמְּטַפְּלוֹת הֵעִירוּ אוֹתָנוּ.
בְּחָמֵשׁ הִתְחִילוּ אֲנָשִׁים עִם מַקְּלוֹת שֶׁל מַעְדְּרִים
לָרוּץ כְּמוֹ עַכְבָּרִים
מִן הָהָר לַכְּבִישׁ וּמִן הַכְּבִישׁ לָהָר.
בִּשְׁמוֹנֶה רָאִינוּ כַּמָּה מֵהֶם חֲבוּשֵׁי רָאשִׁים
בְּעֶשֶׂר כְּבָר פָּרְצוּ הַטַּנְקִים אֶת הַשַּׁעַר
וְנֶעֶצְרוּ לְיַד חֲדַר הַמּוֹרִים.
בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע שָׂרָה פַיְפֶל דָּפְקָה עַל הַטַּנְק
וְצָעֲקָה "זֶה לֹא יַחַס חֲבֵרִי!"
בַּצָּהֳרַיִם נִגְמַר הַכֹּל, נִשְׁאַרְנוּ בַּמֶּשֶׁק בְּלִי הוֹרִים
וְרֵיחַ חָרִיף שֶׁל גַּז דְּמָעוֹת מְמַלֵּא אֶת הָאֲוִיר
כיוון שהשירים לא הולחנו, הם לא מוכרים בציבור.
נסיים בסיפור על שיר שכתב יורם טהר לב על עוד שבת שנחרטה בזכרונו:
ב-9 באוקטובר 1945, עוד לפני "השבת השחורה" ההיא, פרץ הגדוד הראשון של הפלמ"ח(בפיקודם של נחום שריג וסגנו יצחק רבין ) למחנה עתלית ושחרר 208 מעפילים (שהיו מיועדים לגירוש לקפריסין). כל הלילה צעדו המעפילים דרך פתלתלה במעלה הכרמל וירידתו, ובבוקר הגיעו לקיבוץ יגור החליפו בגדים, בזמן שחברי הקיבוץ דאגו להשמיד את תעודות הזהות האישיות שלהם, כך שלאחר שהבריטים פרצו לקיבוץ, לא יכלו להבדיל בין המעפילים לחברי הקיבוץ וכששאלו לשמם אמרו להם: "אני יהודי מארץ ישראל"
שנים רבות אח"כ, בשנת 1985 כתב על כך יורם טהר לב את שירו "צל ומי באר" למנגינתו של המורה למוסיקה מעפולה לוי שער:
במדרון מעל הוואדי
עץ השקדיה פורח
באוויר ניחוח הדסים
זה הזמן לפני הקיץ
שעריו הלב פותח
ותמיד ברוכים הנכנסים.
בימים אשר כאלה
מחכים עד בוא הליל
מחכים לצעדים קרבים
לא סוגרים את הבריח
לא עוצמים את העיניים
בימים כאלה מקשיבים.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש ייכנס בדלת
חרש ייכנס ועד עולם יוכל להישאר.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש ייכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר.
זה הבית שבנינו
זה האורן שנטענו
זה השביל וזוהי הבאר
מי שבא לפה – אחינו
מי שבא יסב איתנו
והשער שוב לא ייסגר.